היום עברתי על מחברת הזכרונות שלי, לה אני קורא כך רק משום
שהיא מאגדת שירים ומונולוגים מנסתרי לבי ונפשי מאז שהייתי קטן
ותמים, ארבע שנים לאחור, אולי קצת יותר. מחברת קטנה זו גדולה
היתה מלהכיל את כל דבריי, וכך גם היום היא מלאה בדפים ריקים
ומצהיבים.

קראתי את שיריי וקראתי גם את סיפוריי. פיענחתי את מילותיי, זו
אחר זו, מחזיר את עצמי - כבמכונת זמן - לאותם רגעים שבהם כתבתי
את כל הדברים האלו. נחמד לגלות סופסוף שיש דברים שהמשפט "בסוף
נצחק על זה", עובד עליהם. יש גם כאלה שלא.

להבין איך הלב שלי היתל בראשי בצורות כל כך... נבזיות. לראות
שמות שלא ראיתי, לא שמעתי ולא חשבתי כבר כל כך הרבה זמן, וגם
פיסות נייר זעירות המעידות על דפים קרועים, כמו זכרונות אבודים
שלא ישובו עוד, וכנראה מוטב שלא יעשו זאת לעולם.

הנה אני, עומד לי בשלהי התבגרותי, ומרשה לעצמי לסכם את
זכרונותיי, כאילו היו של מישהו אחר. ואולי הם באמת של מישהו
אחר, הרי אני לא זה שכתב את כל אותם דברים. השתנתי עד בלי היכר
מאז. אני מסתכל אחורה בחיוך, לא בכאב, נזכר בכל מה שאירע ולא
אירע, ולא נעצב אפילו לא לשניה.

נהפוך הוא - הייתי רוצה להודות לכל כך הרבה אנשים שבלעדיהם לא
היה לי כואב, לא עצוב ולא רע, לא פוגע ולא מרגיז. בלעדיהם לבי
לא היה נשבר ואושרי לא היה נהרס. גם לא אשליותיי. בלי אנשים
אלה הייתי עדיין אותו אדם שכתב את הדברים במחברת זו, אותה
מחברת שבה אני כותב את דבריי אלה.

אנשים לא כל כך יקרים, שאני לא מציין את שמכם רק מהפחד לשכוח
להודות למישהו מכם, תודה! תודה שלימדתם אותי עליכם, עלי, על
החיים. תודה שיצאתם מחיי ושברתם את ליבי פעם אחר פעם. תודה
שגרמתם לי להוציא ממני את המשורר הגרוע שבי. בלעדיכם הייתי
נשאר תינוק.

דעו שאיני כועס עליכם יותר, גם לא עצוב, אבל גם לא אוהב. אני
יודע שאתם חשים כך גם כן, אבל כבר לא אכפת לי. ברגע זה אני
סוגר את סיפורכם ולא אוסיף מילה עוד - לעד!

ובקשר למחברת, שהיא ההוכחה היחידה לקיומכם אצלי, עתה - עתידה
לא ברור כלל, כמו עתיד כולנו. אולי היא תמשיך להצהיב במגירה,
אולי היא תישרף ואולי היא תישכח ויום אחד תימצא בידי אחד
מצאצאיי ותיתן להם רמז לחייו של אחד שהם מכירים.

היו שלום אנשים לא יקרים, מי יתן ולא תזכו להיות במקומי ולזכות
בהישגיי הנפשיים. זה פשוט לא מגיע לכם.

בשבילי, זו ההתחלה.
בשבילכם, זה הסוף.