תמיד אני הולכת לבית כנסת בערב יום כפור וגם
במוצאי כיפור.
עוד לא התחילו.
חברת משפחה ישבה מאחורי, על ידה אמא שלי ועל יד אמא
ישבה בתי.
באו שתי בחורות. לא מכירה אותן.
מכל הנשים המעטות שישבו הן ניגשו אלי.
ביד שלי היה מחזור יום הכפורים.
הן שאלו איזה ספר יש לי ביד, ואיפה אפשר לקבל אחד.
עניתי שזה מחזור ליום הכפורים.
איך שאמרתי "כיפורים" החשמל כבה. הבהב ושוב כבה.
הבהב ונדלק מחדש.
נזכרתי בכל המקרים שספרתן על ישות שבאה ומודיעה
על נוכחותה בעזרת הבהור האור.
קיוויתי שזו הפעם גם ישנה נוכחות סביבי. נוכחות
של משהו השומרת עלי ומדריכה אותי.
כי רק אני שמתי לב לכך.
בדיוק כשאמרתי את המילה "כיפורים".

ברוכה הבאה ישות נפלאה.

הבת שלי שאלה אם אני לא מבקשת סליחה מסבתא.
השבתי לה שקשה לי לבקש ממנה סליחה, כי זה יהיה צבוע.
בשביל לבקש סליחה צריך לב נקי, ולדעת שיש הבנה.
בכל אופן ככה אני. מבררים עניין, ומבקשים סליחה.
אבל אני, כשבאנו אל הורי לארוחה מפסקת, אמרתי לאמא שלום
והיא אפילו לא ענתה לי.
בארוחה היא עשתה אותם התרגילים משכבר הימים. לא פנתה אלי
בשמי.
נתנה לי הכי מעט מהאוכל. שום דבר לא השתנה.
אבל הכל "נדמה לי" ורק "כך אני מרגישה".
לא הגבתי לכלום. עשיתי עצמי כאילו אני לא מבחינה.
אז על מה אני אמורה לבקש סליחה?

עכשיו אני שמה לב שזה היה אחרי הבהוב האורות.
בשלב מסוים, התחלתי לקרוא במחזור, עוד לפני התחלת התפילה
הצבורית.
הרגשתי בלב משהו כזה שאני צריכה לומר לה משהו.
בסוף ביקשתי ממנה שתגיד גם לי חתימה טובה ואני רוצה נשיקה.
לא הייתה לה ברירה.
ובסוף הערב אמרתי לה שוב חתימה טובה. היא נתנה לי נשיקה
מרצונה.
אני יודעת שאלו מקרים יוצאי דופן.
היא לא משתנה ולא תשנה את היחס שלה כלפי.

מה שאני הרגשתי זה מין התעלות מעל הדברים.
ולפחות הברכה לא תהיה לי תקועה בלב.
שחררתי את הברכה שלי אליה גם.

אלו שני הדברים שרציתי לספר לכן.

אני לא צמה. הבטחתי לילדה הקטנה שבי שבחיים אני
לא ארשה יותר שהיא תהיה רעבה.
אז אני מרשה לה לשתות קפה ולאכול פרוסת לחם. ולשתות מים.
הילדה הקטנה שבתוכי כנראה סבלה המון, שכל פעם כשאני מבטיחה
לה שהיא בחיים לא תהיה רעבה, היא מזילה דמעות של תודה.
אני מתפללת, הולכת לבית כנסת, יש בי אמונה, מתחברת לכוח
העליון.
אני אפילו כותבת פה.
הבת שלי הלכה לישון מיד כשחזרנו.
אני לא מרגישה שאם אני כותבת או מאכילה קצת את הילדה הקטנה
שבי,
אני לא מרגישה שאני מפרה איזה חוק. להיפך.
זה יום קדוש של חשבון נפש. יום קדוש של סליחה ומחילה.
אז מי אני שאכריח ילדה קטנה לרעוב?
אני מקשיבה לה בתשומת לב. משתדלת להדריך אותה. ולחבק אותה.
ולהובילה למעשים טובים.
והכי הכי שלא תהיה בחיים, בחיים היא לא תהיה יותר רעבה.
הבטחתי לה. והבטחות צריך לקיים.
אני בטוחה שאפילו אלוהים לא יעניש אותי בגלל קיום הבטחה.