הגשם שהתחיל פתאום לזרזף רק הוסיף לשמחה המתפרצת שלו. נעמד
באחת, פוקח עיניים חזק-חזק פוער את פיו מול השמים הנוטפים,
לשונו צדה טיפות קטנות הרודפות זו את זו. רץ בגן הציבורי, ידיו
פרושות לצד, מעופף כאווירון בין הספסלים, הנדנדות המיותמות,
בריכת המים הקטנה ומחטי האורן שנשרו להם בינות לשלוליות.
הוא הרגיש איך הלב שלו כמעט וקופץ אל מחוץ למעיל שעטף אותו,
משתולל מרוב התרגשות. צווח צווחות של אושר ומיהר להימלט ממבטה
של אישה שמיהרה תחת המטריה, מנסה לחמוק לשווא מהשלוליות.
לרגע עצר, היסס מעט כשנזכר בקול המתרה בו שלא להתלכלך, אבל לא
אכפת לו, הוא ידע, לא אכפת לו כעת מכלום. וכך, בקפיצה נחשונית
ועולצת קפץ בשתי רגליו לשלולית העמוקה שכיסתה חיש מהר את נעליו
והגיעה כמעט לברכיו, לוחכת את אצבעות רגליו השוחות בתוך
הנעליים.
לא עוד חברים דמיוניים, לא עוד פחד. אין יותר ממה לפחד, יהיה
מי שישמור עליו. זהו, הכל מאחוריו. מעכשיו יהיה לו את מי
לאהוב. יהיה מי שיאהב אותו. קופץ בין השלוליות הרגיש את עצמו
שוקע ברכות הנעימה, מתרוצץ בין האנשים. לא-לבד, לא-לבד, לא-לבד
פעם הדם בגופו, ממריץ אותו לצעוק שוב ושוב אל השמים, אל העצים,
אל מתקני המשחקים הרטובים.
קופץ על העץ, מחליק מעט אבל לא מרפה, מטפס מעלה מעלה, מתעלם
מהשרף המציק שנדבר לאצבעותיו. ומשם מחבק את הגזע ומחליק שוב
ומטה, כולו מתנשף מתיישב על הספסל הרטוב ואז נשכב, סופג לתוכו
את הגשם שממשיך לרדת וגופו כולו צועק: לא-לבד, לא-לבד,
לא-לבד.
מתחיל להחשיך והוא אוסף את רגליו, מתרומם ומתחיל בדרכו חזרה,
מחשבותיו מתעלמות מהנזיפות שיצפו לו כשתפתח הדלת והוא יעמוד שם
כולו נוטף מים ובוץ, שלוליות יקוו סביבו. חושב לעצמו איך עוד
מעט ילכו שניהם יחד, מדי פעם יסתכלו זה בזה בעיניים אוהבות,
יצמדו האחד לשני ומיד יפרדו. חושב איך ישמרו אחד על השני, איך
יחכו לפגישותיהם מדי יום, איך יבלו יחד את השעות הארוכות. חושב
על כל הסיפורים שהוא יספר, על כל המחשבות שיוכל סוף סוף לחלוק.
חושב על המגע הנעים והרך שילווה אותו לכל מקום.
הגיע לצומת, ידו השמאלית אחזה בתמרור והוא חג סביבו עוד ועוד
עד שהכל הסתחרר מול עיניו. האושר מציף אותו, פורע את שערותיו,
מסמר את עורו, מרחיק ממנו את הטיפות שמחלחלות בין המעיל
לצווארו, מחמם את כפות רגליו הקרות מהמים שנותרו בנעליים ורק
מחשבה אחת פועמת בו. אבא יקנה לו כלב. |