"הילדה הכי יפה בגן יש לה עיניים הכי יפות בגן..."
דמעה מתגלגלת לה במורד הפרצוף,טועמת את הטעם המלוח של הדמעות
המוכר לי כל כך.
ואולי זה מוזר אבל אני אוהבת לבכות והם אמרו שחבל כי "כשהיא
עצובה אני לא מבינה איך אפשר להיות עצובה, כשאת הילדה הכי יפה
בגן!".
אז אתם אומרים מילים יפות שעושות חם בלב וסומק בלחיים לכמה
שניות שמשאירות אותך אחר כך ריק כמו שהיית קודם, כי תאמרו מה
שאתם רוצים,אני לא חושבת ככה.
וכשהיא הסתכלה עליי במבט הזה שלה ושאלה אותי" למה את כל כך
עצובה?" וסיפרה שלפעמים היא מקנאה בי,ואחר כך הסתכלתי שעות
במראה וחיפשתי את מה שכולם רואים ואני לא.

אני שונאת אותך!. כן את, שמסתכלת אלי מבעד למראה.
כן את, שלא יודעת להיות מאושרת ומחפשת ותמיד מוצאת סיבות
לבכות.
כי את מכורה להרגשת הדיכאון שאת שונאת כל כך אבל בסתר ליבך את
אולי קצת, אבל ממש קצת אוהבת אותה ומפחדת להודות בכך,
הינה עשית את זה...

ואולי זה בגלל שאת מפחדת להתמודד עם האושר ואין לך מספיק אמון
בעצמך כדי לתת לעצמך להיות מאושרת בלי תחושת הוודאות שתהרסי את
זה כמו שאת תמיד יודעת.

אז רק רציתי שתדעו שגם לי נמאס לפעמים לחייך וגם לי נמאס כבר
להעמיד פנים שהכל בסדר וגם לי מותר להפסיק לאהוב...
כי אני זאת אני, אז תתמודדו עם זה!




נ.ב
נטע, השיר הוא בטח לא שלי, אני כבר לא ילדה וסיימתי כבר
ממזמן את הגן ובטח, ובטח שלא יפה...