על הצלב
הוא כל כך יפה ועדין
התווים רפים,
הסימפוניה מתה הרקוויאם מתחיל,

על הצלב,
דם ניגר מהראש על החלקים החשופים
דקרו אותו
שברו אותו לאלפיים חלקים
כל נעיצה של מסמר פילחה, ריסקה לרסיסים,
הכאב כל כך חזק,
צחקו ולעגו שראו שהוא מרטיב

כל כך יפה הוא על הצלב
כה עדין וצעיר
אךךךך, הךךךךךך
כל הכאב היה לחינם,
לא מזור, לא גאולה
החמלה עדיין אין
נערים ונערות יפיפיים עדיין נצלבים
מדי יום בצהריים

בצלב,
עכשיו שקט,
העיניים מתמלאות דמעות
מקור יחיד לצמא בגרון,
נצלב כי היה שונה
ניצלב כי דיבר אחרת
פטישים הונפו והורדו כי חשב מחשבה אחרת

ושוב אנשים מחפשים את השוני
ושמצטלבות העיניים
בגוף לא נשאר מתום
צלקות, חבורות, אייי... מספיק.
והידיים מורמות שוב למעלה
ואנחנו מרטיבים שוב במכנסיים
לא מפחד, מהרגל
כי שוב יופי נעלם
כי שוב זיפים מכסים את העור העדין
כי שוב, אולי, להרטיב פירושו
לתת דרור ליצרים

הצלב,
ידיו שמוטות לצדדים
רגליו רטובות
חלציו ספוגות נוזל מצהיב,
הפה סדוק
מתחילים להתרגל לכאב.


לו רק כבר היו עוקרים את העיניים
כי באופק נראים רק עוד דורות של צלובים וצלובות
צלב עליז, צלב שחור,
צלב,
צלב,
על ההר בירושלים.

הצלב,
חסרה רק קורה אחת, תקווה אחת
להחזיר את הצלם.