מבט חטוף לימין, והישר מבט.
יכול להיות שהוא שם לב, אני מקווה מאוד שלא.
די אדי, תפסיק עם ההרגל המגונה, אתה בן אדם נשוי. אבל
הטלוויזיה בבית לא משתווה לטלוויזיה הזו, שכולה שלך, מתגלגלת
על הכביש בין תחנות רמזורים, בין חיים מצטלבים מול צמתים
סואנים,
והחיים חולפים. ובטוח שהוא שם לב, וכעת מבט חטוף נוסף, מבטים
משתלבים בתנועה שעצרה, לשנייה חטופה, מלאת מבוכה. יש לך אישה
בן אדם, אתה מחפש מציאה? או שאולי פרק אחר בסדרה. תזהר, אל
תשווה, בבית אתה מזפזפ בין סרטים וסדרות, והשחקנים לא רואים,
או נכנסים לחיים. ואולי אתה לא מרוצה מהסרט שבו אתה חי,
ושחקנית המשנה לא ממלאת את תפקידה. בין רמזורים לערוצים, מחפש
תסריטים אחרים, וסוף אחר לסרט שאצלך נקרא חיים. הבמאי אכזב,
והמפיק שיקר.
כבר מגיל צעיר הבנת, אתה נוסע נגד כיוון התנועה, ונמשך לאן
שאחרים לא מבינים.
בחניה אתה עוצר, שוב מהרהר. לוקח נשימה ארוכה לפני שתכנס
לסטודיו הענק שנקרא ביתך, ושם תמשיך לשחק את תפקיד המאהב. אבל
מחר יום חדש, תוכל להתניע את הטלוויזיה, להאיץ לזרום, ולצפות
בחיים, בדרכים אחרות.

ווורררררם, ווורררררם, המנוע גואש, הדם בורידים תוסס, צועק.
הקצב עולה, יורד, וחוזר חלילה. מבט לשמאל, חיוך ממזרי, והדוושה
כבר חלק מכף רגלי. דוחף ומשחרר, רוקע ועוצר. הוא לא מסוגל עלי,
נו באמת. פונטו שנת 96, היה מת. בפנים אני מלך כי זו הסצנה
שלי, בעוד דקה הוא אוכל אפר.
אדום נהפך צהוב, הבחור לא יודע איזו השפלה הוא עומד לאכול,
וצהוב נהפך ירוק.
פה הזמן לעוצמה, לפיק אליו הצופים מחכים, והשחקנים מבצעים,
מוכיחים את יכולתם במשחק...
אבל צבע נוסף ברקע נדחף, מהבהב חזק, מוריד לי את הלב, ודוחף
אותו לגב. כחול לא אמור להיות מרגיע בתפיסה?
אני נשען אחורה וממשיך בנסיעה. את המתח אבנה לעצמי בעצירה
הבאה, כמו שצריכים לבנות את המתח בסרטים שווים צפייה. אני מלך
הכביש, בסוף עוד תבוא המכה. יש מספיק יריבים ראויים, ששווים
מלחמה. את הריגושים אני בסוף אקבל, כאן אני קובע את הכללים,
חופשי ומאושר בין הנתיבים.
הפעם זו בחורה, אה! ברוכה הבאה לתפנית החדה, כאן אני בשליטה,
רק תעזי להחליף ערוץ... פה זה לא סרט פעולה.

ראיתי אתמול בטלוויזיה סרט על מכונת זמן.
במקרה שלי זה לא כל כך יעזור. שמי איתן, ואני בחור סקרן. מאלו
של "מעניין איך היה אילו..."
אז נוסעים כולם לים, אשתי ובני הקטן, כמה שהוא מאושר. אבל אני
לא מעוניין. ברמזור האחרון, מעבר לחלון, השתקפה משפחה וביתם
הקטנה. אוי כמה שהיא יפה ורכה. איזה אושר היא מקרינה, כמה אהבה
בעיניים של הוריה. מחזה מקסים, משתהה לדקה... ואופס, הגיע הזמן
להעביר מבט קדימה, כאילו לא היה. אחרי הכל, אתה לא רוצה שיגלו
את הסטייה. מזל שאפשר להתחבא מאחורי המרקע. קדימה, הרמזור
התחלף, תשנה תחנה. אבל המחשבות בראש, הן לא עוזבות, מה הייתי
יכול לעשות עם בתי הקטנה, אם בכלל הייתה נולדה. מיכל כבר קלטה
שמשהו אצלי לא תקין, אבל היא עדיין מכחישה. עכשיו היא לא רוצה
להיכנס להריון שוב, ויש לה סיבה מעולה. אבל מאחורי המסך יש
חיים אחרים, מלאים אפשרויות ומצבים. לו רק היה הבן הקטן בת
קטנה ומקסימה, הייתי רק רוצה לגעת, להרגיש את עורה, ללטף את
פניה, ואת כל אזוריה.
אני אמשיך לנסוע, ולדפדף בין ערוצים, זה מה שנותר כשנוסעים
ומחפשים,
ואני מחפש מה היה אילו, זה שמחליט היה מציב אותי בתפקידים
אחרים.


מוקדש לליאור, תודה על ההשראה... הטלוויזיה תמיד תישאר אשליה.