הבטתי בה
בליל אהבה מלא אדם, הייתי לבד
את יכולה להבין
הייתי שרוע על הדשא, בין ההמון המקפץ להמון הרדום
ישבו השניים, כמו היו אחד
שתי גופות, בתוך גוף אחד
מדי פעם הסגתי את עיניי
כמו חייל הנוטש את המוצב שלו
שהחזרתי אותן, הוא לא היה
הלך להביא שתייה או דבר מה
את יכולה לתאר אותו, נעלם בין ההמון המרקד להמון השוכב
הבטתי בה
חלפו דקות, בזמן של שירים זה אומר שלושה
הוא חזר עם כוס שתייה, והיא הביטה בו
חצי חרדה, עצב שלם,
הבטתי בה
מטיחה בו אש או מים קרים, על שהשאיר אותה לבד
והא נאלם לשנייה, ודקות רבות חיבק אותה
מתנצל, מתחרט, מתייסר, מגדף את עצמו
ומצליף בחרב בלתי נראית על ראשו
מבטיח שלעולם לא יעזוב אותה שוב לעצמה
בליל אהבה נטול שינה
הם לא היו צריכים יותר מזה
ואני, לרגע הרגשתי מה שהרגישו שניהם
ואת הרי יודעת, שגם בגילי המתאחר
ידעתי להרגיש כמו מי שנמצא בזמן מתקדם
הבטתי בה
הוא חיבק אותה, והיא הניחה ראשה על כתפו
לא מתוך עבדות, לא מתוך כבילה
לא מתחושת רודפות או נרדפות, סוגר או סוגר
הוא הבין בשניות
את מה שאני הבנתי בשנים
לעיתים אנו מוצאים את מי שאנו לא יודעים
שהיא תהיה היחידה
שבשבילה כול השבילים יתייבשו, כול השערים ייפתחו
האובדן לא ישאיר זכר
לעיתים אנו מוצאים את מי
שהמונחים הגדולים, לא יכולים להסביר
והמעשים הקטנים, לא יכולים להספיק
את בוודאי מבינה
חזרתי עייף מליל אהבה נטול תחושה
זוכר את פניה, מלוות אותי בשתיקה
גם שנים שחלפו
לא לקחו אותה משם
רק השאירו בי סימנים
כאלה שבוודאי נשכחו ממנה
ואת? האם תזכרי?
האם גם אנחנו נלמד
לפני שנתייסר?