בוקר אחד, אחרי סוף העולם הוא התעורר, העולם (או לפחות הרחוב
שלו...) לא נראו בכלל כמו שהוא תיאר לעצמו שהם יראו אחרי סוף
העולם,  הוא יצא לטיול קצר כדי לראות מסביב מי נשאר עוד על פני
העולם שלו שהוא כל כך שנא פעם, אבל כל מה שהוא יכל לראות היה
ריק.
הכל עוד עמד במקומו אבל עדיין לא היה שם כלום, כאילו הכל נעלם
בשניה שהגיע סוף העולם.
הריח ששרר שם היה מוכר מאוד, הוא נזכר שזה היה הריח בבוקר ההוא
שהיא החליטה ללכת.
כל הלילה ירד גשם חזק והוא כל כך רצה , הוא התפלל חזק חזק שהיא
לא תצטרך לעזוב אותו,
בבוקר שררה דממה ברחוב והיה ריח חזק של נקיון אחרי הגשם, רק
היא כבר לא היתה שם יותר להנות ממנו.   אחרי הבוקר הזה הוא
בילה את רוב זמנו בלחכות לסוף העולם, הוא בנה טבלאות ייאוש,
קרא בספרים מתי הוא אמור להגיע, חקר , שאל ובעיקר ציפה, לראות
מה יקרה כשהוא סופסוף יגיע.
הוא לאט לאט למד לשנוא, הוא שנא את העצים, הוא שנא את החיות,
הוא שנא את אמא ואת האישה החדשה שלו, הוא שנא את אחותו את
העבודה, את הבית את העולם ובעיקר את עצמו.
הוא לא יצא , לבש שחורים הסתגר בתוך עצמו והתאבל על כל מה שהוא
הרגיש,
הוא לא היה בטוח בעצמו מה זה היה. השנים עברו והזמן חלף ,
עד שיום אחד הודיעו בחדשות שסוף העולם מתקרב ובא, כולם נבהלו
מאוד והתחילו לבקש סליחה אחד מהשני,השלימו, סיימו מריבות,
נסעו, האסירים שוחררו והמלחמות פסקו, כולם התמקדו בלנצל את
הזמן
שנשאר להם על פני העולם, לפני שסוף העולם יגיע. רק הוא לבש את
הבגדים החדשים שלו
נכנס למיטה , עצם את העיניים וטבע באושר שאפף אותו.
בוקר אחד, אחרי סוף העולם הוא התעורר, הוא עדיין זכר את הריח
של אותו בוקר במדיוק.
הוא יצא לטיול קצר הסתכל על הכל, כל הדברים שהוא נהג לשנוא
נראו לו כל כך יפים פתאום
הוא חשב עליה
ובכה.