זה קרה ביום שדוד אלפרד מת. אמא ואבא בכו. דני, הבן של אלפרד,
הסתגר בחדר בבית שלנו. אח שלי ואחותי צרחו ומלמלו: "הוא היה
איש טוב", ואני ישבתי שם, ולא הבנתי על מה כל המהומה. הרי אני
תמיד אומר: "החיים הם רק חלק מהמוות".
וכולם המשיכו לבכות בכי חזק, ובכו, ובכו, ובכו, והבכי לא נפסק.
כולם בוכים, מוחים את הדמעות, מקנחים את האף ומזעיפים פנים.
אמא התחילה לצעוק: "אלוהים, הרי את שמך אהבתי וקידשתי כל ימי
חיי, מהו מעשה הפשע שעשיתי שבגללו מגיע לאלפרד גורל כזה?" ואז
אמא נפלה. אבא נגע בה, אך היא לא זזה. ניסיתי להקשיב ללבה, אבל
אף פעימה לא נשמעה. אבא צעק צעקה אדירה, נתן אגרוף לקיר ועשה
בו חור. אבא צרח: "כולם נופלים פתאום, איזו קללה איומה". אבא
נשבר. כנראה שהוא לא יכל כבר לסבול זאת יותר. הוא רץ לחדר
והוציא מהמגירה הקטנה אקדח, טען בו כדור, וירה. אבא נפל על
הרצפה ולא נע. לבו של סבא היה כבר חלש, ועוד כשאלפרד מת, לבו
היה על סף התמוטטות. וכשאבא מת, סבא לא עמד בזה יותר. הוא פלט
צוחחה ולבו נדם. כשנפל על הרצפה, היה עצוב. פשוט עצוב. 3 גופות
מונחות לי בסלון, ואני בכלל לא מבין מה קורה פה. סבתא רצה אל
סבא, כנראה רצתה לנסות להציל אותו. אך מרוב מהירות ריצתה, היא
החליקה על הרצפה (שאמא ואני הברקנו ושטפנו לפני שכולם באו)
ואיבדה את שיווי המשקל שלה. לצערה, היא החליקה ישר אל החלון
הגדול הפתוח. אם שכחתי להזכיר, אנחנו גרים בקומה ה-23, ואני
חושב שסבתא זכרה את באותו הרגע, כי היא אפילו לא דיברה או
צעקה. יכול להיות שהיא התעלפה. ואז היא נפלה. ונפלה. ונפלה.
ונפלה.ונפלה. ובום. ועוד פעם שקט. הסתכלתי מהחלון למטה וראיתי
נקודה קטנה מוקפת בדם, והרבה אנשים רצים לכיוונה. לא הבנתי מה
הלחץ, הרי אני תמיד אומר: "פחות אחד, יותר נחמד; פחות שניים,
טוב כפליים."
ואז גם האח שלי, שהוא בצבא, התייאש, ואמר שבלי משפחה אין טעם
לחיים. אז הוא התחיל למלמל כמה מילים, שנראה לי שכמה מהם היו
בספרדית או מרוקאית, הוציא את סכין הצד שלו, ואז... אני אפילו
לא רוצה לתאר את הזוועה. ואז גם הוא שכב, יחד עם כל שאר
הגופות. אבל אני לא דאגתי, וגם לא פחדתי, כי הרי אני תמיד
אומר: If you can't stand the heat, get out of the kitchen.
ואז נשארנו רק אני ואחותי. אחותי גדולה, בת 26, ענקית. היא
חזקה ומנהיגה. היא תפסה מפתחות, ואמרה לי: "בוא". יצאנו מהבית
והלכנו לכיוון המכונית, אבל בדרך רציתי סוכריה על מקל, אז
אמרתי לאחותי והיא קנתה לי במכולת. ואז נסענו. נסענו די הרבה.
אני זוכר שממש השתעממתי בדרך. אבל אחותי רק נסעה. נסעה ולא
דיברה. אפילו לא פתחה רדיו. בסוף, הגענו לצוק גבוה במיוחד. היא
אמרה לי לצאת מהמכונית, ויצאתי, אבל אז נזכרתי ששכחתי את
הסוכריה באוטו. רצתי מהר ולקחתי אותה, ואז שוב יצאתי, אבל לפני
שיצאתי, ראיתי שאחותי בוכה. ואז התרחקתי טיפה. ואחותי התחילה
לנסוע. לחצה על הגז, בכל הכוח, ונסעה קדימה. אני עוד זוכר את
המראה של המכונית קופצת מהקצה של הצוק. זה היה די מגניב, כמו
בסרטים בקולנוע. ואז, נשארתי לבד. בלי הורים, בלי סבים, בלי אח
ואחות. אבל אני לא הייתי עצוב. אפילו שכולם מתו. אני הייתי ליד
הצוק במרחק של לפחות 100 ק"מ מהעיר הקרובה, לא הייתי עצוב.
היתה לי הסוכריה שלי. לפחות היתה לי סוכריה. אם לא היתה לי
הסוכריה הזאת, אולי הייתי קופץ גם אני. אבל במקום זה התיישבתי
והתחלתי ללקק את הסוכריה. הרי אני אומר תמיד: "סוף טוב, הכל
טוב".
ומה עם דני, הבן של אלפרד, אתם שואלים? זוכרים שהוא הסתגר בחדר
בבית שלנו? אז זה החדר האטום שלנו שננעל אוטומטית, ונפתח רק עם
הקוד של אבא ואמא. החדר אטום לאוויר וגם ריק ממים ומאוכל, כי
לא שמנו שם. אז הוא נשאר שם, בלי אספקה ובלי אוויר, והוא צרח
לעזרה, אבל אף אחד לא שמע. אז לבסוף הוא נשם את נשימותיו
האחרונות, ומת מחנק, בגלל חוסר בחמצן.