הזעם מתפשט
הכעס גובר
העיניים בוערות
הידיים מזיעות
הרגליים מוכנות לזינוק.
הרצון להרוג משתלט.
המוח כבר לא חושב בהיגיון.
הבטן מתהפכת מרוב התרגשות.
כל-כך מעצבן.
חום הגוף עולה.
אני כבר בוער מבפנים.
אש הגיהנום שוכנת בתוך הלב שלי.
מי יצליח לגרש את החשיכה?
מי יציל אותי מהכעס?
אם אני לא אמות, אחרים ימותו.
אני ניגש אל מול השערים הנעולים
צורח לשמים ומתפלל לגאולה.
"תצילו אותי מהצרה הזאת!"
ואז, הבלתי ייאמן קורה.
אור דק מהשמים.
קרן אור יחידה ובודדה. נוצצת. זוהרת.
אני חושב שכבר הגיעה גאולתי,
שנסלחו ונשכחו כל הצרות.
אבל לא. שלוש רעידות. האדמה נבקעת לשניים.
אני צורח בכל קולי את תפילתי האחרונה.
אבל אין מי שישמע אותי יותר.
האדמה נסגרת מעליי.
רק חושך. חושך ועוד חושך.
ואז, הרגשה של חום. חום נעים ומלטף.
מתחמם. מתחמם. מתחמם.
החום כבר בלתי נסבל.
הגוף בוער, הנשמה זועקת.
כאן הוא מקום משכני האחרון.
בין להבות אלו נשמתי תסבול לעד. |