שבו לידי ילדים, ואספר לכם סיפור.
סיפור קסום, מסתורי, קצת דמיוני.
סיפור חלומי, אם תרצו.
זהו סיפור על העולם הישן, העולם הטוב, העולם של אז.
אותו עולם, שאם היית הולך ורואה איש זר לחלוטין ברחוב, היית
פונה אליו ושואל לשלומו.
עולם שאם היית מתעטש באוטובוס, כולם פנו אליך בנימוס בברכת
"לבריאות".
עולם שבו כולם חיו בשלום אחד עם השני, ללא הבדלי גזע, דת או
מין.
עולם שבו אף אחד לא החזיק נשק, כי לא היה צריך.
כולם חשו מוגנים, אף אחד לא חש פחד.
"לאן נעלם כל הטוב?" אתם שואלים אותי, אז הקשיבו לי עכשיו.
יום אחד, שנראה יום רגיל לחלוטין, השמש זרחה, ילדים שיחקו,
הדשא צמח.
באותו יום, בלי כל הודעה מוקדמת...
טוב, יודעים מה, אולי עדיף שאני אפסיק את הסיפור כאן, כי כולנו
יודעים טוב מאוד שאף פעם לא היה עולם כזה.
תמיד היה ותמיד ישאר אותו עולם מגעיל שאנחנו חיים בו כיום, עם
הזבל ברחובות, עם האפליות המרובות, עם חוסר התחשבות, עם חוסר
התייחסות, בלי שום "לבריאות".
עם ההרג, עם הקטל, עם כל המלחמות.
אותו עולם מגעיל שישאר כאן עד קץ העידנים. |