זהו, הרגתי אותה. היא לא תציק לי יותר. היא לא תאהב ולא תשנא,
ולא תצחק בקול הצפצפני שלה. היא לא תגרום לי להרגיש אשמה בנוגע
לשום דבר שאעשה, זהו. תודה לאל.
האמת היא שכשפגשתי את עופר, חשבתי שהוא יהרוג אותה. ידעתי שהוא
ישקר לי ויפגע בי, ראו עליו. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי,
ואפילו הסתכל עמוק אל תוך האישון המהורהר שלי, אבל אף פעם לא
האמנתי לו. גם כשהוא נישק אותי ושם יד ימין על גבי וביד שמאל
ליטף את השיער שלי, לא האמנתי לרגע שהוא אוהב אותי. הייתי
בטוחה שיום אחד הוא יהרוג את הנפש שלי. חיכיתי, קיוויתי,
ציפיתי. אבל גם אחרי שהוא סטר לי, וקרא לי זונה, ושכב עם מישהי
אחרת שהוא מצא בבר שעבד בו, הנפש שלי לא מתה.
הוא היה מחכה לי כל ערב ליד פנס הרחוב מתחת לבניין שלי, עם
סיגריה בפה שלו. כשהוא היה רואה אותי יוצאת מהבניין, הוא היה
זורק את הסיגריה ומחייך. טינופת. היה לנו הסכם שקט, שהוא מנצל
אותי ואני מנצלת אותו - ושנינו ידענו את זה.

אני זוכרת את הריב הראשון שלנו. אמרתי לו שאני רוצה לגמור עם
זה, והוא שאל למה.
"אני לא אוהבת אותך."
"את כן."
זה היה בבית שלו. אני שכבתי על המיטה שלו והוא ישב לידי. הוא
נראה רציני לרגע, אפילו קצת מודאג, אבל אז שוב חייך.
"אז נראה לי שאני אלך."
"את לא הולכת לשום מקום!" האמת היא שקצת פחדתי כשהוא אמר את
זה.
"אני מחליט."
שתקתי. הוא הסתכל עליי, ורק אז הבנתי כמה שאני שונאת אותו.
"תירגעי", הוא לחש, כשראה כמה שאני מפחדת.
"את אוהבת אותי?" שתקתי. שנאתי לשקר לו. אחרי כמה שניות שיקרתי
בכל זאת.
"יופי." הוא נישק אותי. לפחות הוא מנשק טוב.
אחרי כמה דקות רבנו. הוא אמר שהוא לא מוכן להיות עם מישהי שלא
אוהבת אותו, ושיש אלף כמוני, ושיש אלף יותר טובות ממני. והוא
צדק. התלבשתי ויצאתי מהחדר. כשהייתי בסלון צעקתי שאני שונאת
אותו, ואז יצאתי מהבית.

אני חושבת שהוא לא הצליח להרוג את הנפש שלי כי לא התאהבתי בו.
אף פעם לא נתתי לו להיכנס אליי ולחפש אותה באמת, למצוא אותה
ולדקור אותה. אולי הייתי צריכה להתאהב בו. הייתי צריכה להשתדל
יותר.
(מה זה משנה. עכשיו היא מתה. לפני כמה ימים הרגתי אותה. אני
כבר לא צריכה אותו שיהרוג אותה. אני לא צריכה אף אחד.)

היא אמרה לי שלא הייתי בסדר, ואמרתי לה שהגיע לו.
"את צריכה להסביר לו", היא ניסתה לשכנע אותי. אמרתי לה שאחרי
חמש פרידות, אני לא צריכה להסביר שום דבר. רק להתנתק.
"בטח שאת צריכה. הוא אהב אותך."
"מה את מבינה בכלל?"
"את גם אהבת אותו."
"מה? מה פתאום?! אני לא יכולה לאהוב. לא לימדו אותי." היא
גיחכה, וידעתי שהיא חושבת לעצמה שהיא יודעת יותר על הרגשות שלי
ממני. שתקתי, ואני חושבת שהיא הבינה שנעלבתי.
"איך... איך את יודעת שאני מאוהבת בו?"
היא לא ענתה, ויותר לא דיברתי איתה.

עד יום רביעי. ביום רביעי הרגשתי אותה שוחה ללב שלי, ואני
שונאת שהיא נכנסת אליו ומשחקת עם הרגשות שלי. אז אמרתי לה לא
להיכנס.
"אהה! ידעתי שבסוף תדברי איתי."
"רק אל תיכנסי ללב שלי."
"למה? הריאות שלך התעייפו מהנשימות העצבניות שלך. אני הולכת
להרגיע אותך."
"תגידי, יש דרך שאני יכולה להרוג אותך?"
"בטח. זוכרת שחשבת שעופר יהרוג אותי?"
"כן, כי חשבתי שהוא יפגע בי."
"יפה. כל מה שאת צריכה לעשות זה לפגוע בעצמך."
"זה הכל?"
"זה הכל."
קמתי והלכתי לכיוון המטבח, איפה שהסכינים.
"לא, טיפשה." היא צחקה, והפסיקה כשראתה שאני רוצה להיעלב. רק
רוצה, כי אחרי הכל אני לא יכולה להיעלב אם הנפש שלי לא נעלבת.
"פגיעה נפשית."
הפסקתי ללכת. אפילו כדורים לא יעזרו לי.
"תגידי," התיישבתי על הכורסה שבסלון, "אם אני אמות גם את
תמותי?"
"כן." אז אולי כדאי לנסות את הכדורים בכל זאת.

באותו יום הלכתי למעיין, ואמרתי לה לספר לי את כל מה שהיא
הסתירה ממני במשך שלוש השנים האחרונות. ביקשתי ממנה לפרט הכל,
כל מה שהסתירה וכל מה שהיא סיפרה, כל דבר שעלול לפגוע בי.
והיא סיפרה.
"תגידי לה להפסיק!" שמעתי את הנפש שלי צועקת, "אני מחווירה!"
"תמשיכי", האצתי במעיין, כשדמעות נקוו בעיניי.
"אבל מרב..."
"תמשיכי!"
"אבל את בוכה! אני לא רוצה לפגוע בך! את חשובה לי!"
מצחיק, איך שהיא מספרת לי שהיא זו ששכבה עם עופר, ושלוש שניות
אחר כך צועקת שאני חשובה לה.
"מעיין, אני נשבעת לך", כבר לא הצלחתי לעצור את הדמעות, "אם את
לא מספרת לי כל מה שעלול לפגוע בנפש שלי, אני הורגת אותך."
לא באמת הייתי הורגת אותה, אבל היא לא הייתה בטוחה והעדיפה לא
לקחת את הסיכון הזה. לא בכיתי בגלל מה שהיא סיפרה לי, בכיתי
מהדקירות שהרגשתי בגב. הן כאבו נורא, וכל שקר שהיא חשפה בפניי
רק הכניס סכין נוספת לגב שלי. והנפש שלי, שטיפסה לגולגולת
וניסתה לשכנע את המוח שלי להפסיק לבקש עוד סיפורים, רק הכאיבה
לי יותר.
"ביום ההולדת האחרון שלך..." באמת שניסיתי להקשיב לה, אבל זה
כאב.
"תמשיכי."
"ובפסח, כשרצית לנסוע איתי לצימר בגליל? אה, בעצם את יודעת את
זה."
עכשיו גם היא התחילה לבכות.
"תספרי בכל זאת."

הנפש שלי מתה.
סוף סוף.

כשירדתי לגיהינום, הייתה לי פגישה עם השטן. ראיון עבודה, להיות
שומרת על המשרפה השלישית בגיהנום. אני מעדיפה להיות אחראית על
אחד משבעת המדורים, אבל לאט לאט. כשיורדים לגיהינום מקבלים נפש
חדשה. חבל שהנפש הראשונה שלי לא סיפרה לי. היא גם לא סיפרה לי
שאני אמות ברגע שהיא תמות. אני בטוחה שזה נורא הפחיד את מעיין,
שפתאום הפסקתי לנשום, על המיטה שלה. אבל לא נורא - בסך הכל
מגיע לה.
"אז למה את בגיהינום?"
השטן די מכוער. אין לו קרניים או זנב, בניגוד למה שחושבים
למעלה. סיפרתי לו שלמעלה חושבים שיש לו זנב וקרניים וקלשון,
והוא צחק. יש לו אצבעות דקות, ונורא רציתי לשאול כמה זמן הוא
שטן - אבל לא שאלתי.
"הרגתי את הנפש שלי."
הוא השתתק לרגע.
"אני מצטער", הוא שיקר, ידעתי שהוא שיקר - איך שטן יכול
להצטער? "אבל המשרות כאן הן רק למי שהרג נפשות של אנשים אחרים.
אם הרגת את הנפש שלך, את צריכה להיכנס למדור הרביעי."
הוא קרא לאחד מהשדים שלו, וביקש ממנו את קורות החיים שלי. השד
הסתובב מסביבי, ואני יכולה להישבע שזה היה עופר.
"אני לא צריך את זה."
השטן קצת הופתע, אבל אז הוא הבין ושאל:
"ידוע לך על נפש שהיא הרגה?"
"היא הרגה את הנפש שלי."
אני חושבת שהחוורתי, אולי אפילו התעלפתי.


די חם בגיהינום, אבל זה המחיר של צדק. וזה שווה כל אגל זעה.