זהו סיפור ילדותי העצובה. רק היום, לאחר שעשרות שנים עברו מאז
אני יכול לדבר על התקופה האומללה של ילדותי וזאת עשיתי למען
ילדים אומללים שנמצאים במצבי שאולי עדיין מחכים...

פרולוג
הקוקייה לעולם לא מגדלת את גוזליה. היא מטילה את ביציה בקנים
של ציפורים אחרות. האם היא עושה זאת מתוך מניעים אנוכיים או
דווקא מפני שהיא יודעת שהיא אם כל כך גרועה ולטובת גוזליה היא
מעדיפה שאמא אחרת תגדל אותם? שאלה זאת תמיד תישאר בגדר תעלומה
מסתורית.
אך דבר אחד ידוע בוודאות: היא לעולם לא תנטוש אותם בקן של
ציפורי טרף... לעולם לא.

ילדי הבאושים
אני נופל ונופל בלי סוף. התעוררתי בבהלה; אוי אלוהים, שוב
הרטבתי במיטה. הגברת "שטרן גיזלה", שהיא האומנת החדשה שאליה
נשלחנו, אני ושתי אחיותיי, תרתח מזעם. היא אמרה מראש כשהגענו
שאסור להרטיב במיטה, אסור לעשות לכלוך, אסור לבכות עם קול. בכל
פעם שמישהו מפר אחד מהכללים היא מכה אותו עם מקל של מטאטא.
במקרה שלי, מפני שאני רק בן שלוש, אז אחיותיי מקבלות במקומי.
בכל פעם שזה קורה אחותי האמצעית, שאליה אני הכי קשור, צורחת
ואני מרגיש שאני רוצה לצעוק שמישהו יעזור לנו אבל יש לי מין
ג'ולה ענקית בגרון ואני לא מצליח להוציא שום קול. אמא באה
לביקור ואמרתי לה שרע לנו שם. אמא אמרה שנהיה סבלניים ובקרוב,
איך שהיא קצת תסתדר, היא תיקח אותנו הביתה. כשאמא הלכה, אחותי
רצה אחריה ושטרן שלחה את אחד הילדים הבוגרים שיחזיר אותה.
מכיוון שהיא בכתה, שטרן הכניסה אותה לאמבטיה קרה עם הבגדים
להרגעה. למחרת שטרן גזזה לאחותי את השיער כענישה. כל היום
אחותי בכתה בשקט והתחבאה מתחת לשולחן. למחרת חיכיתי לאחותי כמו
בכל יום שתיקח אותי מהגן והיא לא באה. כשהגעתי הביתה לא מצאתי
אותה ואמרו לי שהיא בבית חולים כי היא בלעה מלא כדורים. לאחר
יומיים היא חזרה ואני כעסתי עליה נורא ואמרתי לה שהיא שקרנית
מפני שהיא הבטיחה לי שהיא תהיה אמא שלי ואם היא תעזוב אותי אני
ארדוף אחריה עד השמים ולעולם לא אסלח לה. אחותי חייכה אליי
חיוך עצוב והזילה דמעה. מאז החלטתי שאני אהיה אבא שלה. אני
חייב להיות עכשיו גדול. אני בן חמש ואחותי בת שבע. עברו שנתיים
מאז שהגענו ואמא עדיין לא הסתדרה. היום התפללתי לאלוהים שאמא
תסתדר מהר ותיקח אותנו משם אבל אלוהים לא אוהב אותי ולא שומע
לי. בכל שבוע כמעט אני צריך ללכת לחנות לקנות מטאטא חדש. בעל
החנות אמר שאנחנו ילדים נורא מופרעים שכל הזמן שוברים את
המטאטא, אבל האמת היא ששטרן גיזלה שוברת אותו על הגב שלנו אבל
אני לא מספר לאף אחד מפני שאף אחד לא יאמין לנו.
משהו מוזר קורה לאחותי ואני לא יודע מה. לפעמים היא כאילו
במקום אחר ואני לא אוהב שהיא ככה אז בכל יום אני מספר לה
סיפורים דמיוניים על פיה שתבוא לקחת אותנו משם או על מסוק
שישלח לנו סולם חבלים מהשמים ונברח, ועוד כל מיני סיפורים
דמיוניים. אמא באה לביקור; היא מספרת שיש לה בעל חדש וממש
בקרוב, אחרי שהוא קצת יתרגל לרעיון שיש לה שלושה ילדים, היא
תיקח אותנו ושנהיה עוד קצת סבלניים.
אמא נסעה לטיול בחוץ לארץ וקנתה לאחותי בובה מדברת כמו שהיא כל
הזמן ביקשה, אך לאחר שהיא הלכה שטרן לקחה אותה ואחותי בכתה
בשקט, אז כדי להרגיע אותה תפרתי לה בובה מגרב. עברה שנה ועוד
שנה ואמא באה לעוד ביקור ועוד ביקור, יפה מתמיד עם תכשיטים
חדשים ומכונית חדשה.
שש שנים של גיהינום עברו ואמא סוף כל סוף באה לקחת אותנו באופן
סופי אך לא הביתה אלא למוסד אחר. אחותי, שהייתה בורחת כל הזמן
נשלחה למוסד סגור לנערות, ואני בכל שבוע שלחתי לה מכתבים עם
סיפורים דמיוניים על פיה שיום אחד תבוא לקחת אותנו ועל מסוק עם
סולם חבלים שנברח ביחד. לאחר שנים, כשכבר גדלנו, סיפרה לי
אחותי, שמה שהציל אותה היו המכתבים שלי.
במשך שנים לא רציתי לראות את אמי. כשלבסוף הלכתי לבקרה שאלתי
אותה אם אי-פעם היא התכוונה לקחת אותנו אליה הביתה.
היא ענתה לי: "לעולם לא".
ידעתי שהפעם היא לא שיקרה.

אפילוג
אושי, חיים, בנצי, אלכס, הלה. בשנת 1972 הגענו לשטרן גיזלה
ברעננה, שלושה ילדים קטנים - שתי בנות ובן - אני הייתי הכי
קטן. גרנו ביחד בחדר האחורי. כן, גם אני לפעמים בוכה בלילה
כשאני נזכר במה שעברנו שם אבל אני חייב לראות אתכם. אל תדאגו,
היא כבר לא תוכל לפגוע בנו. אנא, אני מחפש אתכם כבר שנים...
צרו איתי קשר, בבקשה; אני מבטיח לא להזכיר מה שקרה. אני יודע
שצריך להחזיר את השד לבקבוק אבל אני חייב לראות אתכם פעם אחת
נוספת לפחות...