הבן של שרונה נהרג בלבנון, במלחמה הקודמת, לפני  כעשר שנים.
היא היתה שכנה של אחי וגיסתי ובאה לנחם אותם עכשיו, כשבני
נהרג. אותם יותר מאשר אותי, מאחר ואיננו מכירות כלל.
כשהתיישבה לידי היתה נינוחה ונעימה. נגעתי בידה והודיתי לה על
שבאה. עיניה היו טובות והיא בתגובה לקחה את ידי וליטפה אותה
ולא דיברה.
חייכתי אליה. ידעתי שהיא אם שכולה וריחמתי עליה. על עצמי עדיין
לא ידעתי לרחם ולא ידעתי להביט על אסוני הגדול מהצד.
היא חיבקה אותי ואמרה: "זה לא סתם שאנחנו מרגישות ככה...
קרובות".
נרתעתי מעט אחורנית. היא לא הרגישה.
"אנחנו משפחה אחת", המשיכה. "משפחות שכולות נמשכות מיד אלו
לאלו. מיד כשהן נפגשות. מיד כשהן מכירות".
גוש של מיאוס עמד בחזי.
"יש תחושה של התחברות מיידית", המשיכה שרונה בדבקות, "אנחנו
הופכים לחברים טובים באופן טבעי".
הגוש נדחף מהחזה החוצה וקולי, רועד תחילה, אמר לה בשקט: "מי
רוצה להכיר אותך בכלל?"
דמעות החלו לזלוג מעיני.
"אני בכלל לא רוצה להכיר אותך..." הבכי השקט הפך להתייפחות,
"מי רוצה להתחבר איתך? אני בכלל לא רוצה להיות חברה שלך!"
"זה בסדר, חמודה", שרונה חיבקה אותי בשקט.
"תבכי, חמודה", הרגיעה אותי, "תבכי, זה בסדר... משפחה לא
בוחרים."

(לכל מי שכבר קרא והגיב: הסיפור מועמד לאישרור מחדש לאחר
השחתת האתר. נותר עדיין הרבה בלגן, מסתבר).