[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








לליטל

"האומר לאשה: הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר או לאחר
שתתגיירי, לאחר שאשתחרר או לאחר שתשתחררי, לאחר ש...
אינה מקודשת."

             (דף סב ע"א)
...לפי שאינו יכול עתה לקדשה.
             (רמב"ם, אישות, פ"ז הל' יד').


לבדכם אתם יושבים על החוף ומאחוריכם העולם, וביניכם גובהת
השתיקה. אמרתם כבר את כל מה שאפשר, אבל היא לידך והיא יפה
כל-כך, אף-פעם לא הייתה כל-כך יפה. אתה רוצה לומר לה משהו, אבל
היא שותקת ולך לא נשארו מילים: תשתוק, אתה אומר לעצמך, תשתוק
לעזאזל, ומשפתיך נשמט "אל תלכי", עלוב ומתחנן. לרגע אינך נושם
ואינך מעז להביט, אבל היא יושבת מבלי לזוז, היא לא הולכת, ואתה
רוצה ליפול על החול ולצרוח באושר: "עוד כמה רגעים!", אבל לא -
אתה לא נושם, אתה לא מעז לנשום, ורק מביט בה, כמו שעושה הירח,
כמו שעושה הים, אלוהים, כמה שהיא יפה.
"אבל - " היא אומרת את שמך ואתה שומע את קולה ומבין שאתה מבקש
את מה שאי-אפשר. "- אני יודע," אתה אומר לה, ומולך הים באלף
גליו וכל גופך נקשת לזינוק אחרון, בלתי אפשרי. אתה אומר, "עצמי
את העיניים," והיא עוצמת אותן, אפילו שאינך בודק.
אתה מצמצם את מבטך ומסתכל לתוך התהום, קורא את הכתמים הבוערים,
הדועכים, המצטרפים לאט לכדי תמונה. "אל תסתכלי עכשיו אחורה",
אתה אומר לה, "אבל

העולם מאחורינו נחרב."
היא נושכת את שפתיה, בהפתעה או בכאב, ואתה מרגיש דם. "אין לנו
זמן", אתה קורא אליה, "בואי", ומושיט את ידך ואתם רצים, רצים
עד שלא נותרת בך נשימה, וכשאתם מפסיקים לרוץ, מושלכים על החול
בלי אוויר, אתם עדיין יושבים מול הים. לא מספיק, הוא נוהם
אליך, עדיין לא מספיק.
האותיות נוצצות אליך מהמים, משחקות, ואתה נרעד: הוא מבקש יותר.
תפסיק, משהו בך לוחש, תפסיק
לפני ש
מאוחר מידי, אבל אתה מסתובב אחורה והיא עדיין שם. אולי כבר
מאוחר מידי -
אתה קורא בקול: "זה לא מספיק, אנחנו חייבים לחצות אותו." היא
מביטה בך שואלת.
"היכנסי איתי," אתה אומר והים מתרגש פתאום גועש מחרחר יורק קצף
לבן. מאחוריכם בוער העולם ולפניכם הים שאין לו סוף, והיא יושבת
על החוף ומחבקת את עצמה והרוח ביניכם קרה מפזרת טיפות קטנות
ומלוחות. לא הלילה, קר מידי, אתה חושב, אבל הים הרגיש אותה
והוא לא מוותר. קצף פוגע בפניה
קר
אתה יודע שאסור
שהיא תירטב עכשיו. אתם מביטים זה בזה, אתה והים, עד שנשימותיכם
מואטות יחד. אסור שהיא תתחרט עכשיו, אתה יודע, אתה עוצם את
עיניך ומסתער לבדך והים נסוג, מופתע. לרגע אתה נותר יבש אבל
מיד המים מכסים אותך, עולים בבגדיך נבלעים בעורך. אתה נשאב,
אתה -

טובע -

גל מתנפץ בפניך. הים צוחק.

לא אותך הוא ביקש. היא קוראת בשמך, מבוהלת. אתה עומד רועד
ורטוב בתוך המים והגלים מתיזים בך מלח, אבל אינך מסתובב ורק
משפשף את עיניך ומוסיף לקרוא. "הוא ייבקע," אתה מבטיח וקורא,
"ואחריו -"
עיניך מתמלאות בחושך. הרוח עובר על הארץ ומכה במים, נוגע בה,
פורע את שערותיה. "- אנחנו חייבים לעבור את הרוח."
אתה פורש את זרועותיך, מותח את אצבעותיך וניצב אל מול הרוח.
בכוח הוא מוטח בך, שורט בך שריקות, מציף את ריאותיך. אקח אותך,
אתה רוצה לצעוק אליה, אבל אתה כבד, הרוח לוחש, השלך מה שתוכל.
אתה מתפשט במהירות, משיר את בגדיך, כמעט קורע אותם, עירום מול
הרוח אתה צועק, "עלי איתי עכשיו!"- אתה כבד מידי, הרוח מגחך,
עדיין כבד מידי.
"כבד מידי!" אתה צועק ואז פורץ פתאום בצחוק מסוחרר. אתה מוסיף
להתפשט; משיל מעליך את העור, את הבשר, מניח לגופך להתמוטט. קל
מאוד אתה נישא מעליו, "בואי," אתה שורק לה. מתחתיך נופל הגוף
אל האדמה, אבל אינך שומע אותו, אינך שומע דבר -

"- לא!"

היא צועקת, ואתה עומד, מבולבל.
לא.
כאילו מנחשת את הבגידה. כאילו כבר יודעת איך לילה אחד תעמוד
בשבילה עירום ורועד בתוך המים, והיא תשתוק כל-כך, חונקת בתוכה
את מילותיך. קרוב מאוד תשבו, וביניכם רק ים ורוח ושתיקה,
ובכל-זאת לא תוכל ללחוש לה "אם": אם אציל אותך מאש ואבקע
לפנייך ים ואשא אותך על רוח; אם תהיי שלי, כשהעולם נחרב.

היא שותקת. אתה עומד על הצוק ומאחוריך הים ורואה בעיניך את
העולם שלה, חדש ויפה ונעול בפניך. ועדיין היית הופך בשבילה
לרוח, אתה חושב, נושב עליה בלתי-מורגש.
"כי אני אוהב אותך -"
"אני -" היא מנסה לומר, ואתה חותך פתאום, "לא, לא עכשיו, לא
כאן... כשהעולם נחרב. כשהעולם נחרב, אני אוהב אותך."
ואתה לא מביט בה, אבל אתה יודע שהיא מחייכת.

הצוק מזנק פתאום אל השמים, ואתה מתרסק אל החול, המום. החול
ממלא את פניך. היא קמה.
היא מתכופפת אבל אתה אינך מביט, היא שולחת את ידה אל כתפך
כמהססת, ולא נוגעת. "כשהעולם נחרב," אתה מדמה אותה אומרת, רגע
לפני שהיא מסתובבת ונבלעת בתוך העיר, בתוך העולם מאחוריכם, שלא
נחרב, שחיכה לה יציב ובוטח ברעש הכבישים והלילה.

הים שולח לשונות שחורות אילמות; הרוח קרה, מפזרת טיפות מלוחות
בעיניך, והעיר מאחוריך ניצבת גדולה ומאירה. לבדך אתה יושב על
החוף. והעולם נחרב.


(ניסן ה'תשס"ז)







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
למה אף פעם הם
לא כותבים את כל
הציטוט מחובר
אלא מחלקים אותו
לפיסקאות




ויש המשך


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/3/08 15:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אליק אוסטר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה