היה לה יופי משונה. כל כך משונה שאי אפשר היה להתעלם מנוכחותו.
בעיני הדבש העמוקות ובאפה הרך, בצבעים שהבהיקו בפניה היתה את
אותה איכות תצלום ישן ובו כוכבת קולנוע נצחית. הן העווית הקלה
שבעיניה שיוותה לה עניין, כמו תמונה שהתעקמה על הקיר מושכת
אותך לגשת וליישרה.
בכל היא היתה טובה ממני. אפילו הנוירוזות שלה היו מוצלחות יותר
משלי. גם אם לא כשלעצמן, היא הגישה אותן לעולם באופן הנכון,
בדיוק כפי שצריך. אני הייתי בוגרת ממנה בכמה שנים. לא מספיק
בשביל שניתן יהיה לראות את ההפרש, אך נדמה היה לי שגם בחיים
היא מבינה יותר וחזותי הצעירה מנעה ממני אף יתרון קלוש זה.
כשראיתי אותה לראשונה, עמדתי בתוך ההמון והיא הגיחה מרחוק,
מלאה בעצמיותה. מיד ידעתי שהיא מסוג הבחורות שבמקרה הטוב יביאו
לי צרות ובמקרה הרע - יגון מכלה.
כשהגיעה אל המקום בו היינו, נעמדה בביישנות שקטה ומוגנת. לא
הצלחתי לזהות אף לא שמץ של התרגשות בדמותה. פניה שידרו הבעה
תמירה ומעורפלת, המשדלת אותך להתאמץ, להקריב עצמך עבור חשיפתה.
הציגו אותה בפניי ואני חייכתי כהרגלי. נדמה היה לי שמלמלה דבר,
אך לא הבנתי אם היתה זו קריאה לשלום או קריאת בוז.
גם הוא אהב אותה יותר. ידעתי שלעולם לא אצליח לגבור על הפיתוי
שהיא מציעה, שלעולם לא יהיה ברשותי דבר מה בעל ערך רב יותר,
המסוגל להוות לה תחליף. עיניי סירבו להניח לה ועקבו בכפייתיות
אחר כל מחווה, מקרית או זדונית שהציעה. כשהם נפגשו ראיתי כיצד
הוא רכון לקראתה, כל כולו שקוע בה. רגע לפני שהפניתי מהם את
מבטי המציצן הצלחתי לראות את שערות ידיו הסומרות מהתרגשות.
התפלאתי שחייכה אליו בחטף, בעודה מעלעלת בעיניה. הבנתי שהוא
יקר לה, שהיא עושה עימו חסד עדין ושקט. היא הייתה התכשיט ואני,
בניסיוני לסלוא מפז, כל שהצלחתי לטוות מתוכי הם חוטים מחלידים
ממי מלח.
נזכרתי בשורות הצועקות אותה מתוך יומנו - בערגה המתוארת שפרצה
מגופו, במוחו הקודח בתשוקה אליה. היא עצמה היתה שורות אלמותיות
אלו. אני בחילדי הייתי רק בשר ודם.
היא ליוותה אותנו תמיד, גם כשהיינו רק שנינו: מוחו הקודח, כל
מה שאיני, שורות יומנו החקוקות לעד.
עכשיו אני יושבת בחדר האמן, חדר עבודתו והוא משליך את צלמי על
הבד שנגדו. מול דיוקני המתהווה עומד דיוקנה הכמעט גמור והם
מביטים זה בזה, כברגע שלפני הלחיצה על ההדק. ציורה משוך בצבעים
מדבריים וציורי מוטח על הבד בצבעים של זפת. ביניהם שוררת מלחמת
התקווה בייאוש, מלחמתם של מה שעשוי להתרחש במה שקרה. במראה
הגדולה על הקיר אני צופה בדמותו הלכודה. העץ הוא קורבנה של האש
השורפת אותו, הוא המזין אותה - אימו, מצילו, אויבו האכזר.
כבסיפור שאינו נגמר, הירייה מסרבת לבוא ואני לעולם ממתינה. מי
תהיה הזריזה? מי תיכנע ראשונה לטירוף? מי תהיה לו הפרס ומי
תושלך כנבלה?
לרגע, אני רואה אותו ברוחי רחוק, נושא אותה על כפיו. אני
משפילה את מבטי לרצפה. כדור בין רקותיי. הזפת נמסה ודמותי
מתרוקנת. הצללים מתערבבים עם האור. חלל שחור. הקלה.