קרוב לוודאי שאת נמצאת עכשיו בחדרך המסודר, שוכבת על מיטתך
הזוגית המוכרת לי ובוהה במבט חלול אל התיקרה ומנסה בכל
כוחותייך לא להרגיש חסרת אונים.
בהצלחה.
התיקרה לא תספק לך תשובות, חומד.
את תזכרי במריבות הקולניות שלנו, את המילים האכזריות שלא
התכוונתי לומר, את הפגיעות החוזרות והנישנות שלי באמונך לאחר
ההבטחות שהפרחתי לחלל האוויר.
את תזכרי את טריקות הדלת שלי, איך שעזבתי כשהדברים היו מעבר
לכוחותיי ולא הייתי מסוגל להתמודד עימם ונטשתי אותך ניצבת
בודדת במערכה.
את תזכרי איך שוב ושוב גרמתי לדמעות צלולות לנשור מעייניך
הפגועות. בכי שנמשך עד שלא יכולת עוד. עד אשר יבשו עינייך.
תזכרי כמה שאני ילדותי, מפונק, אגואיסט, אדיוט וחסר תקנה באופן
כללי.
בשלב הזה את תקומי מהמיטה, מתוסכלת לחלוטין ותהלכי בכפיתיות
בחדר.
את בקושי תזכרי איך נפגשנו ולמה. תתחילי לתהות למה את בכלל
טורחת, משקיעה וסובלת אותי עם כל בעיותיי הדפוקות והאופי
המחורבן שלי.
לאחר מכן תעמדי מול המראה הגדולה שעל הקיר ותסקרי את בבואתך
הנשקפת ממול.
בסופו של דבר תגיעי למסקנה הבלתי נמנעת שאת בהחלט יכולה להסתדר
בלעדיי ובלי בעיה תמצאי לך מישהו אחר, יותר שפוי והרבה יותר
מתאים לך שלא ייעז להכאיב לך כמוני.
ולי?
מה לי נותר להוסיף?
רק דבר אחד.
לא משנה עד כמה שאמללתי אותך אל תשכחי לזכור את הסיבה לכל
זה.
כשאת מסתכלת לתוך עיניי את מבינה שאותי את אוהבת.