משהו עצוב במבט,
משהו לא בטוח.
מהססת בכל שניה בחייה.

כמו בובת חרסינה, עדיה.
עדינה ונשברת בקלות.
לפעמים לובשת חליפת מגן,
שאף אחד לא יפגע בחרסינה.

ואיך הייתי רוצה לדבר איתה,
על כל הדברים שמפריעים לי בה,
למרות שהיא לא רוצה לשמוע אותם.

לטובתה, אני מזכירה לעצמי,
רק לטובתה הלב שלי כואב כל פעם שאנחנו טיפה רבות.

ציניות זה ערך גדול בחיים שלי,
אבל אצל עדיה זה שונה,
היא רצינית.
כ"כ רצינית שקשה לדעת מתי היא באמת צוחקת.

וכשהיא צוחקת,
יש לה צחוק נעים,
מין משב רוח מרענן,
בהשוואה לבכי שלה.

כשהיא בוכה,
כאילו שעל הלב שלי יושב פיל,
ניסינו להסביר לה שלהיות רגישה כ"כ זה לא מתאים.
אבל היא מתעקשת,
לא רוצה להשתנות.

היא יותר מדי דומה לי,
עקשנית.

היא לא יודעת שאנחנו עושים את זה לטובתה,
מתנהגים כמו שומרי עתיקות שאנו נוגעים בעור החרסינה שלה.
אני מרגישה חצי-צבועה שאני מדברת איתה.

אם היא הייתה פה,
הייתי אומרת לה שאין לה מושג כמה אנחנו רוצים בטובתה,
וכמה נשמח אם תשמע בעצותינו.

לא סתם אנחנו אוהבים אותה,
יש בה צדדים מקסימים...

אבל כל משפט ביקורתי, כל ציניות קטנה שאני חייבת לפלוט, כי ככה
אני,
אני חוסמת כדי לא לראות את זגוגיות הבכי שלה,
שאני מתעבת ושונאת לראות.
כי היא יפה שהיא מחייכת,
ואני מכוערת כשהיא בוכה.

הלב שלי לא יכול לסחוב יותר,
או שאני אדבר איתה עכשיו,
או שנפסיק לדבר בכלל.

עדיה - לא ביקשתי ממך להשתנות,
ביקשנו ממך קצת להרפות מהלב שלך,
גם הוא צריך מנוחה...