שנים של צפייה במסך מורעל האשליות הזה, סחטו ממך דמעות שלעולם
לא ישובו. רגעים של סצינה רומנטית, ולאחריה הצעקה: "cut!",
חיים שלמים של צער, כשברקע צרחות, שתיקה, חצי משפט.

תמיד קיווית שזה יהיה כמו שם, כשהבחור ניגש לבחורה ומחמיא לה
על חיוכה. תמיד קיווית שבין רגע הם יתאהבו, שתוך חצי שניה, הוא
יאהב אותך בחזרה.

מאות ילדים, הרס עצמי אחד.
להתערבב, להיבלע, להתנוון
להיחנק, לרצות למות
ולהשיב את האור בחזרה.

לפחד שלא ידעו מי את, להתחרט על כל טיפת גשם שלא בכית.
להצטמרר מהמחשבה שיום אחד יקברו אותך, ומי יבחין בך,
במי שאת

במי שהיית?

עולם שלם מלא סוכר, פיות
שלגים שממיסים את הפחד, רק שיעלם, שיחליק כבר במורד הכביש.
לחבק את כולם, להיעלם בין רגע

לא לפחד לגעת באיש.

יום אחד אתרסק אל תוך עצמי, היא אפילו לא תדע.
יום אחד אגלה שהתבגרתי (געגועים אל התמימות, שמעולם לא אבדה).
יום אחד אחזור אל מעגל גיטרות מעושן,
אפליג אל ידיים ארוכות שיחכו רק לי, עם הרוך הכל-כך מסוים.
יום אחד אתעורר ואבין שכל זה
נעלם.

וגם כשהכל כבר נמאס, נשחק, נשרף עד היסוד
מוזיקה תמיד תהיה שם,
ומחברת שירים
להחביא בה איזה סוד.

סוף-סוף, להוציא את הכל
לצעוק מילים פשוטות על מקלדת.
9.6.06.