"שירו כדאי שאשן, שירו לי כדי שאשן, אני עייף ואני רוצה לישון
שירו לי כדי שאשן
ואז תעזבו אותי לנפשי, ואל תנסו להעיר אותי בבוקר, כי אני כבר
לא אהיה
אל תצטער בשבילי, אני רוצה שתדעו
בעומק ליבי אני כלכך שמח ללכת כבר
יש עולם אחר, יש עולם טוב יותר
נו חייב להיות, חייב להיות, חייב להיות, חייב להיות.
להתראות"
the smiths: asleep
הבית לא גדול, אך בהחלט לא קטן. מרחוק, בזוית מסויימת, מכיוון
מערב, הוא נראה בהחלט גדול; בולט מעל הטרסות החומות בהירות
המסותתות מאבן קשה, מקומית. אבל כשמתקרבים מעט; בעיקר עם נעים
על שביל העפר המהודק, המתעקל דרומה ומגיע עד אל מתחת לבנין;
מתברר שעמודיו הגבוהים; מבטון חשוף; יוצרים את האשליה שמדובר
במבנה אדירים, מעיין מקרה של פרספקטיבה הפוכה. על העמודים
האלה, הממוקמים (ארבע במספר) רק בחלקו הקידמי של הבית (חלקו
האחורי נשען על אחת מטרסות האבן). המגיע בשביל העיזים הצר
והמתפתל בין שיחי סירה קוצנית נמוכים, סחופי רוח, ובין חלקות
קרקע קטנות, תחומות בגלי האבנים האפרפרות ובחלקן אדמה חומה
דביקה שזה אתה נחרשה ושניחוחה הטרי הולם באפו של הלך שהיה עוצר
לרגע ומתכופף לקשור את שרוך נעלו או תולש עשב יבש למוללו בין
שיניו; ובחלקן שורות של חסות צעירות שזה הניצו או שורות פלפלים
וחצילים כמושות בסוף דרכן ממתינות כנועות לסכיני המחרשה שיעלו
עליהן וכולן מנוקדות עצי זית מיושבי מראה עם כי לא גדולים
במיוחד. המגיע מכיוון זה נתקל היה בקצה הטרסה האחרונה בקיר לבן
לא גבוה; אולי שנים וחצי מטר; מסוייד בקפידה, קירו האחורי של
הבנין וכמעט בגובה עיניו יכול היה לראות ארבעה מכלי מים
מפלסטיק גדולים ושחורים על גגו של הבנין ושני דודי שמש מתכתים
כסופים. אבל אף אחד, לפחות לא באותו הרגע, עוצר לקשור שרוך נעל
בשביל העיזים הירד אל גבו של הבית. הרוח שקטה, קלילה ונעימה,
הנה היא מעלה עננת חול קטנה בחצר שמתחת לבית, מין טורנדו שכזה,
זעיר, מיני טורנדו, לעניים, שחג לו בחצר החולית בין המקום
שתלויים בו; בין שני עמודי הבטון החשופים, הדרום-מזרחיים, של
הבנין; פילפלים ירוקים (חריפים כנראה) מאורכים ליבוש לערמת
החציר הצהבהבה-חולית השפוכה בין העמודים הדרום מערביים של
הבנין קרוב יותר לקיר שבו ממוקמת דלת כניסה לבנה, שהיא לא הדלת
הראשית בגלל שממזרח עולה גרם מדרגות חשוף, אפרפר בעל שני מפנים
אל דלת גדולה שסבכת ברזל שחורה עם פיתוחים מעוגלים מגינה עליה
ומשקופיה צבועים בתכלת שמים קל, שהיא דלת הכניסה הראשית אל
הבית. ערימת החציר, הנמצאת משמאל לדלת הקטנה נשענת בגבה בחלקה
על הקיר ובחלקה על סלע שחור, קריר המציץ מעליה ונראה כאילו צמח
פרא מתוך הקיר עצמו, שם השתובב לו הטורנדו הקטן ששכך כמעט
לחלוטין ולא נותר ממנו אלא קומץ אניצי חציר הכושלים באוויר.
החצר מהודקת היטב, הגשם שירד בימים האחרונים שיטח את הגבשושיות
הקטנות והידק אותן לכלל ריבוע מפולס היטב שהשמש שזרחה לפתע
יבשה אותו במהירות ויצרה שכבת אבק דקה, כאילו פיזרה אבקת סוכר
חום, או פירורי אגוזים גרוסים על ראשה של עוגה שנאפתה יתר על
המידה ושעכשיו רוח הטורנדו הקטנטנה; אותו ילד סורר שנכנס למטבח
מתנשף מהחוץ ותקע את אצבעו אל תוך הציפוי וחפר תעלה קטנטונת
בפינת העוגה; עיצבה לכדאי ערמות קטנות לא סימטריות את מעטה
האגוזים/שקדים הגרוס וחשפה במעט את מה שמתחתיה: הרקמה הלחה,
הנקבובית ההולכת ומתייבשת והופכת בהדרגה גם היא למעטה
אגוזים/שקדים גרוס עם כי בעל טעם מעט תפל.
הג'ינג'י; שהוא לא ממש ג'ינג'י, אלא יותר חלודה דהוייה; נשען
על טנדר לבן, שחנה על המדרכה; חציו על המדרכה, גלגליו האחוריים
נשקו לאספלט הדביק של הכביש; ועישן, לאט הוא עישן, לאט ובמה
שנראה כפיזור דעת, ואכן כנראה שהיה זה פיזור דעת. הוא נראה
כממתין למישהו. משקלו עבר באיטיות מרגל לרגל, נעול נעלי עבודה
גבוהות מכנסי ג'ינס דהויים, מוכתמים וחולצת פלנל משובצת
ומשומשת, היה סוף הקיץ או תחילת הסתיו או אולי אפילו ראשיתו של
חורף ממש; כי הרי אין כאן סתיו אמיתי אלא מעיין עונות מעבר
הפכפכה שיום אחד היא חמסין מעיק ולמחרת קרירות מבטיחה. השעה בה
האיש, הג'ינג'י, המתין והעיף מבט אל תוך הטנדר מחפש משהו, אולי
שעון; היתה מין שעה שכזו המכילה בתוכה את אותו פיזור דעת על
זמני שאינו לא קיץ ולא, או גם קיץ וגם מעורבבים בינהם
ביסיודיות עד שלא ניתן להבחין ביחודיותו של כל אחד מהם ובעצם
הם לא ולא זה ולא נותר אלא מרק אפור קר/חם זך וערפילי; נראה
שהאיש (והיום והשעה) מאבד מעט את סבלנותו; אחר כך חזר ונשען על
הטנדר, מרים את ראשו למעלה, אל הפיקוס העבות, לבן הגזע
שפירותיו המעוכים והדביקים ציפו את המדרכה השחורה בשכבה דקה
ולא נעימה שמוטב להתעלם ממנה. מול: רובו מוסתר בעבותותיו של
הפיקוס, בנין דו קומתי, ישן למדי, מאורך, שגרם מדרגות חיצוני,
חלקלק, תחום במעקה ברזל צבוע שחור עולה הישר לקומת הכניסה שלו
שהיא הקומה הראשונה, כי בגובה העינים מסתתרת לה קומת הקרקע,
אפרורית ומתחתי; רק מי שעולה במדרגות ומבטו מופנה כלפי מטה או
מי שניגש לגדר האבן שגובהה לא יותר ממטר אחד וצבעה חום-אפרפר
ביצני ומלכסן או מישיר מבט כלפי מטה אל החצר הנמוכה יוכל לראות
את קומת המרתף או החצר או הגינה; אילו היתה שם גינה ולא אותו
משטח חול אפור גרוף מנוקד פיסות נייר ועלים יבשים ותחום בערב
רב של שיחי לנטנה ירוקי עד מדיפי ריח עלוה חריף, מיוחד, מדויק,
אקזוטי במידה שאינו יליד אולי, אבל מקומי מאוד, הריח הנודף
לאפך כאשר אתה ממולל עלה מחוספס בין אצבעותיך ואשר נושא אותך
מחוץ לעיבורה של עיר אל שדות בור אשר בהם לא צומחת הלנטנה כלל
ועיקר אלא מינים של קידות וסירות ורתמים ואחיהם. הג'ינגי שמט
את סופה של הסיגריה למדרכה, שיחרר סילון אחרון כלפי מעלה ונותר
בוהה בעלי הפיקוס הצפופים מותך את איבריו הלאים כלפי מעלה ואחר
כך מגרד לאט ובריפיון בשערו הקצר, היותר עכור מבעל כל צבע אחר
ומביט; נוגה או עייף אל גרם המדרגות ומניע את ראשו, באותה
האיטיות, הלאה במעלה הרחוב שפיקוס ועוד פיקוס ועוד אחד שמני
גזעים לבנים, נחים ברוח הקלה הבאה ממערב, הרוח המפיגה את הלהט
שחבק בכוחות איתנים את העיר ביומים האחרונים ועלי הפיקוסים
מרשרשים בחוסר קול, כמעט, מכונית ועוד אחת עולות ברחוב, אשה לא
מבוגרת, לא צעירה יורדת במדרגות היא אוחזת בידה של ילדה בת שש,
אולי, הג'ינג'י; בערך בגילה של האשה; ניתק מהטנדר, מחייך
במתינות, הילדה מנתקת את ידה, היא מדלגת את המדרגות, פורשת
ידיה לקראתו, אבא, היא נאחזת בו. האישה נאנחת, עוקפת את הטנדר
נגשת לדלת השניה.
נו? הוא שואל.
עוד לא ברור, היא אומרת, עוד שבועיים רק יהיו תשובות סופיות.
היא פותחת את הדלת ומתיישבת, הג'ינג'י ניגש לדלת האחורית, הוא
מחליק על שערה של הילדה, שערה שחור, ארוך, הוא מחכך את אפו
באוזנה, היא צוחקת, הוא פותח את הדלת ומושיב אותה חוגר לה את
חגורת הבטיחות.
נו רוניקי? הכל בסדר?
היא צוחקת, הכל בסדר אבא.
יופי, הוא אומר.
אבא, היא אומרת. הבתא לי מתנה?
כן רוניקי לך ולניצני.
מה, מה זה?
הפתעה, הוא אומר. בבית תראי.
הוא מתיישב מאחורי ההגה, יורד בזהירות מין המדרכה והם מפליגים
הלאה הביתה.
הכושי הגבוה הזיע, טיפות גדולות זלגו לאיטן מקו שערו המקרוזל,
הנסוג, על מצחו הרחב המחורץ בשתי תעלות קמטים מעוקלות שהזיעה
דילגה מעליהן וזחלה במורד אפו עד שהתנקזו בקצהו ונשרו במתינות
דיקנית אחת אחרי השניה אל תוך שלולית המים העכורים שטופפה
במורד המדרגות; מתון, מתון, בקצב קבוע ואחיד בתנועה הרמונית
מדויקת ומחשובת הוריד הכושי את המים מדרגה אחר מדרגה מהיציאה
לגג דרך חמש הקומות ועד לכניסה. ידיו הארוכות נעו ללא לעות,
ללא כל מאמץ מימין לשמאל ואז מתהפך המגב מדלג ומשמאל לימין.
גופיותו האפורה נכתמה בכתמים כהים גדולים, כתמי מים גדולים,
כתמי מים מלוחים. הוא לבש מכנסי ג'ינס דהויים ונעל כפכפי גומי
כחולות, בשערו המקורזל נצנו זיקים לבנים; כבר איננו נער צעיר.
אמיר נצמד למעקה, מניף את הילדה גבוה. זהירות רוניקי, הוא
אומר, שלא נפריע לאדוןן בעבודתו. הכושי פניו , פניו אינם
מבליעים אפילו צל של חיוך; מה לו ולאנשים הללו, נמוכים ככול
שיהיו תמיד יהיה מתחתם, האשה המרושלת, הקצוצצה בחוסר חן, האיש
הרזה, הכאילו ג'ינג'י והילדה החולמנית ארוכת השיער, מה לו
ולהם? מה? הוא אינו מייחס להם כל חשיבות, הוא ממשיך להניע את
המגב ולסובבו: ימין שמאל, שמאל ימין והלאה לבנין הבא ולזה
שאחריו ולמחרת שוב , עד קץ הימים. קיבלתי מילואים, אמר האיש
כשנכנסו. מילואים? אמרה האישה, מתי?
חודש וחצי, אמר וסגר את הדלת. איפה? שאלה. ליד ג'נין אמר.
ג'נין? אמרה, זה בשטחים? נכון אמר. מה פתאום?
רוניקי תעזבי את זה, פנתה לילדה שהיתה עסוקה בחיטוט
במקרר,רוניקי אבא ילך להביא את ניצני ונאכל כולנו ביחד
ארוחת-ערב, תסגרי את המקרר עכשיו, מתוקה. איפה היא? שאל מי?
ניצן, אמר. אצל עדינה, אמרה.
עדינה? כל-כך רחוק? שני רחובות, מה רחוק בזה? זה לא שני
רחובות, לא יכלת למצוא מישהי יותר קרובה? בבלוק הזה, אמרה, חצי
הם זקנים וחצי, חצי הילדים שלהם היו אצלי בגן, ככה שהם לא
מדברים איתי, כידוע לך! היא עלתה אוקטבה בסוף המשפט. שיהיה אמר
הג'ינג'י, אולי לעצמו, שיהיה, מה כבר משהו משנה בכלל. בחוץ
סיים הכושי את עבודתו, הוא קיפל את הסמרטוט בדיקנות לשמונה
ויצר ממנו נקניק שטוח וארוך ואז סחט אותו בעוצמה, שריריו
הנוטפים מיבשים בדיקנות את הסחבה; הג'ינג'י חמק לצידו נשרט
בתיבות הדואר המתפרקות, מעלים עצמו למול הנוכחות הזרה,
המתריסה.
וליד פתח את הדלת, שלוש מאות ארבעים ואחת מיכלי פלסטיק כחולים
ירוקים ואפורים של עשרים וחמשה ליטר כל אחד חייכו לקראתו.
הגנרטור לא עבד ולכן לקח לו כמה דקות להתרגל לחשכה. שמונת
אלפים חמש מאות עשרים וחמש ליטרים של שמן זית טהור, ריחני בצבע
שאין אחרת להגדירו אלא צבע זית, לא ירוק לא צהוב, צבע זית. הוא
פתח את אחד המכסים השחורים וריחרח, החום שטיפס במערות אפו
חילחל לאונות מוחו: ריח של גשם ראשון, בתולי, של אדמה שחורה
קלה, שמכסה היובש הקיצי התחוח שלה נפרץ בטיפות הקרירות של
אוקטובר, סלעי הגיר הניגרים חמוצות מפני הגשם אל תוך האדמה
השחורה, לא שחור גלילי, דביק וכבד אלא השחור של צפון השומרון,
שחור קל, לא חמרה, לא חול, אדמה שחורה קלה, בית התנוגועות של
הזית. השנה שיחקתי אותה מילמל לעצמו וליד, הוא העמיק את
ריחרוחו, צוף של פעמוניות לבנות העולות בבית השורשים של הזית
בסוף הסתיו ופורחות במרץ התנגן במחילות אפו ריח דק ונעלם שרק
אפים שמים מחודדים יכולים להם, שלא כמו הרקפות הגליליות שנאות
הן לעין וריחן אפסי, פעמוניות צפון השומרון, כמעט בילתי נראות
לעין וגם הכורע על בירכיו והמצמיד את אפו הים תיכוני עליהן לא
יבוא על סיפוקו, ריחן העדין, הבצלי-שומי בא מגבעוליהן הדקים
וחסרי היחוס. שיחקתי אותה אמר וליד לעצמו ונשם נשימה גדולה
אחרונה שאחריה עצר את נשימתו שומר לעצמו את כל אותן אוצרות
שאיש לא יוכל לגזול ממנו. כשהתרגלו עינו לחושך פנה אל עבר הדלת
החיצונית, ליד המיכל האחרון עצר, בהיסוס, כאילו מישהו מסתכל בו
ורואה בו סוטה, פתח את מכסה המיכל, הוא תחב את אצבעו מבעד לפתח
וטבל אותה בנוזל השמנוני אחר כך הוציא לאט את ידו מציג את
אצבעו המשומנת אל מול עיניו, בשמאלו, בהיסח הדעת סגר את המכסה,
תחילה מפספס את ההברגה ואחר מתעשת וצולח את כל כריחותיה ללא
מבט ובתחושה של סיפוק עילאי קרב את ידו הימנית לפיו שנפער
למולה בתור שיניו המושלמות שלא ידעו מגע רופא שינים מעולם
(תודות לשמן הזית כמובן) שרק פס הניקוטין הצהוב כהה מעכיר
עליהן ושלח לשון ארוכה וחושקת ועירסל את כל השמן אל תוך לועו
יונק לאט תוך כדי פליטת הברות בילתי ברורת לחלל החדר האפל, כל
אותם ריחות ועוד אפפו את לועו, הוא חג כשיכור מוצץ את אצבעו
באושר, מצקץ בלשנו הלוחחת את לועו ומערסלת את כל פרודות הטעם
מאצבעו, מחליק את השמנוניות הצורבת במורד ומחייך חיוך אדיוטי
של סיפוק בילתי נשלט, של אושר ללא גבול, וואלה שיחקתי אותה
השנה אמר לעצמו וליד, שמן שכזה אפילו סבא לא ייצר. אחרי שנים
של מאבק אינסופי: באיתני הטבע, בכיבוש, באחיו הפלשתינים שעינם
צרה היתה בו ובשמן שלו שיוצא לנסיכיות המפרץ ןלמסעדות מחשיבות
את עצמן בתל-אביב המעטירה, הוא פרץ את גבולות הטעם, חדר לבסיס
הקיום, למהות הזית, שיחקתי אותה השנה אמר לעצמו ופנה אל הפתח
החיצוני נותן לאור אחר הצהריים החורפי ללא גשם ללטף את מיכלי
הפלסטיק שלו. מולו עמדה הפג'ו בצבע בית חולים, לימינו ערמת
התבן המנופה ולשמאלו צרור פילפלים מתבדרים ברוח הקלה, ספק
חמסינית ספק חורפית. בקצה הרחבה שמול הבית, מאחורי הטרקטור,
מיד לשמאלו של העיקול, מאחורי רשת לולים משושת חורים שנמתחה
כאילו באקראי נחו תרנגולות שחורות אדומות, פרועות מאובקות לא
שייכות נותנות את ביצהן למאכל מזדווגות בפראות חסרת שחר, קיר
ביתן הדרומי הוא צבר סלעי גיר שחורים ומיד לימינם משתרעת הדרך,
רחבה ומעט מאובקת נוחה לנסיעת משאיות כבדות.
וליד נשא את עיניו אל הפתח, השנה שיחקתי אותה ואמר לעצמו
ובמוחו שר השמן שיר ניצחון ענוג, אפילו בחלומות לא ינסה למכור
את השמן הזה בכפר או אפילו בשכם, אלה הפלסטינים, חשב לעצמו
יעקמו את האף כשישמעו כמה כסף הוא רוצה לליטר, בסך הכל שמן הם
יגידו, שמן טוב, אבל לא שווה את ההפרש במחיר מהאחרים, אז הוא
ימכור ליהודים, בתל-אביב, אלא יודעים להעריך שמן טוב (וישלמו
גם על שמן חרא) ומחיר פי עשר ממה שיבקש בשכם הם ישלמו, בלי
להניד עפעף הם ישלמו. הוא אהב לעשות עסקים עם היהודים, עם
החברה התלאביבים בחליפות הספורטיביות והג'יפים, אלה מקלפים
שטרות מהארנק במאות-אלפים בלי למצמץ. עם סוחרים מרוקאים
ועיראקים מעפולה וחדרה הוא לא מתעסק, אלה מוציאים לך את הנשמה
עד שקונים, וחיבים לגרום לך הרגשה שמכרתה להם זבל ושהם עושים
לך טובה שהם בכלל לוקחים ממך שמן ואחר-כך הם עוד הולכים
ומוהלים את השמן. גם לערבים "ישראלים" הוא לא מתקרב הם תמיד
גורמים לו צורך להתקלח מיד אחרי שפגש אותם. גם על המושבניקים
הרומנים והיקים שבקו-התפר הוא לא סומך, אלה עם הגופיות האפורות
משופשפות והשערות שמציצות מכל חור בבגדים המאובקים שלהם והריח
של הזיעה הישנה, הוא: רק תל-אביבים עם ג'ל, אפטר שייב, ג'יפ
פג'ארו וחולצות בד שחורות, אלה האנשים שלו. לא שיש לו איזה שהם
אשליות שהוא חבר שלהם, הוא מקסימום צינור, צינור שמעביר להם את
השמן, מבחינתם הוא שקוף, הם אפילו לא שונאים אותו, הם רואים
דרכו, אבל אף פעם לא רואים אותו, הם מסתחבקים איתו בדרכם
הקורקטית, אבל נהיר לו ששניה אחרי שהם מפנים לו את גבם הוא
מתאייד לאין בשבילם. אבל הוא מעדיף את האשליה המזויפת והעצורה
של הידידות איתם מאשר את האטימות הבוקית של השעירים, השנאה
בורקת העינים של סוחרי ערי השדה, הבוז הצונן והמתנשא של
הגלילים והמשולשים והלעג המר המהול בקנאה צורבת של בני כפרו,
הוא ידע שהוא לבדו בעולם, הוא והשמן שלו, האחד והיחיד; גלוני
פלסטיק כחולים ומשומנים ההפוכים לערמות של שטרות מוכתמים. האור
החיוור והאפור משך אותו החוצה, הוא נעמד מול פגוש הפג'ו ושילב
את כפות ידיו הגדולות מאחורי עורפו האויר הלח הקריר חילחל לתוך
דרכי הנשימה שלו מפיג את כבדותו של השמן, היו לו תכניות גדולות
לוליד. ותנובת שמן הזית שלו, הגשימה לו אותן; צעד אחר צעד, עקב
בצד אגודל, עונה אחר עונה, ליטרים של שמן אחרי ליטרים של שמן,
התממשו תוכניותיו. כרם הזיתים שהיה לפי האגדות חמש-מאות שנה
בידי משפחתו הפך תחת ידו למטע שאנשים היו מספרים בו בכובד ראש
וגם בלא מעט לגלוג וקנאה, וליד צרך את הקנאה הזו, היא היתה
הדלק למעשיו, היא היתה ההוכחה לצדקתו, כל כעס מלגלג מבעל בית
הבד שבו סחט את זיתיו רק הגביר את תחושת צידקתו, את בטחונו
העצמי, את יהירות הצוננת. הוא מעולם לא שילם לבעל בית הבד
באחוז מהשמן אלא רק בכסף, השמן היה שלו ורק הוא סחר בו ובעונה
הבאה הוא כבר לא יצטרך לחפש לו בית-בד, מיד עם סיום הגשמים
ברחבה הקטנה שלפני הבית יקום בית שלו תכלית אחת, סחיטת זיתיו
של וליד אל-סולטן, בית-בד מודרני שישתמש בשיטות מסורתיות,
הקנינים בפג'ארואים יוכלו לראות איך נעשה בדיוק שמן הזית
האוטנטי ביותר ולשלש את מחירו. המכונות כבר הוזמנו, גם חומרי
בנין כבר מחכים על שמו, מיד לכשתסתיים עונת הגשמים יהפוך למלך
שמן הזית העולמי. הוא התכופף ומבין העפר שלרגליו שלה גרעין זית
יבש, הוא הקפיץ אותו בכפתו הגדולה והטילה אותו לכיוון של
התרנגולות האדישות, פנה ונכנס פנימה סוגר מאחוריו את הדלת.
מני ידע שאיחר. תמיד הוא מאחר. על פי חריצי הדינוזאורים
המכניים שנחרצו בעירבוביה; כאילו כל אחד מהם בחר לו נתיב אחר,
שונה משל קודמו, עצמאי; בדרך העפר החומה בהירה שנהדקה בגשם
הסוחף ושכבתה העליונה נקשחה בשרב הקצר והאימתני שבא בעיקבותיו.
מני ידע שאיחר; האיחור בילתי נימנע הוא, מני תמיד מאחר. תמיד
צעד אחד מאחורי הזמן. כל שביכולתו הוא לרשום ביומנו החום, את
תיעוד האירוע; האירוע שקרה שלא בנוחכותו, האירוע שלא יכל
להשפיע עליו, האירוע שהתרחש טרם זמנו, שלו. והותירו סמוק פנים
בחליפה ישנה, בהירה; קרם; נמוך, דליל שער, בפג'ו 204 בצבע תכלת
עם שתי כנפיים קדמיות אפורות; הפג'ו היתה זו שעיקבה אותו, בפעם
המליון ידידתו העיקשת, הבוגדנית הכשילה אותו. שלוש שעות במוסך,
בפאתים המערביים של שכם, שלוש שעות שהן נצח וכל זה בשביל סתימת
דלק, סתימת דלק פעוטה אחת, שהלכה ונסתבכה. אולי רק פעם אחת היה
מצליח להגיע בזמן, אבל הרי אפילו לחתונתו שלו איחר, ואז נסתבר
לו שתתקיים רק בעוד שבועיים ובינתיים נסע לחו"ל, ללונדון
ופאריס ואיחר שוב. ועם בכול זאת היה מצליח להגיע בזמן, האם יכל
לשנות משהו? האם יכול היה דיוק אקראי לשנות סדרי עולם, להקפיא
את הזרע שנזרע עוד מבראשית; גם מני שלא טרח לחשוב על הדברים;
כדי שלא יחלש גם הוא ידע שדיוקו ואיחורו שווים כקליפת השום
למפת ההסטוריה הגלובאלית, זאת היה עליו לשנן כשהוא רכון על
ההגה הקשה של הפג'ו בתכלת מקלל את חוסר יכולתו להגיע בזמן ואת
האבנים הגדולות שניקוו במסלול נסיעתו. עכשיו חיפש את המצלמה,
ביד אחת, שמאל, החזיק בהגה המקפץ ובימין חיטט בתיק, הוא לא
מצא, הוא הפך אותו: גיבוב של נירות, חבילת סוכריות מנטה פתוחה,
גוש של נירות טישו משומשים וחדשים דבוקים בעירבוביה, חבילת
אקמול, בקבוקון טיפות עינים, נרתיק משקפי שמש, קרם נגד שמש
(ריק ), פנקס כתובות שחור, שתי קופסאות של קלטות, חפיסת נובלס,
דפי מידע של אמנסטי, עט כדורי נוזל, כדורים נגד שילשול, קלסר
ריק, בטרית אצבע ועוד אחת, ווק מן, דו"ח בצלם, מחשבון, עוד
פנקס כתובות-חום, מחברת משבצות, עטיפה של בטריות, עוד עט, חמסה
מנחושת; גלגלי המכונית עלו על סלע כוכר גדול, מני לחץ בחוזקה
על הברקס, ראשו מיטלטל, התיק ותוכלתו מתערבלים על הרצפה, עננת
אבק פורצת מבעד לחלון, כתם כהה מתפשט על הכורכר שמתחת לפג'ו,
מימול מסתערים סמי טרילרים גדולים, כהי חלונות, בהירי גחון,
נושאים טרקטורים צהובים, זחלילים וגלגילים; כאלה המשמשים
לעבודות מע"צ, בעקבותיהם שני טנדרים וג'יפ בחקאי מתיכים בפג'ו
המתנדנדת גלים של אבק כורכר חום בהיר, גלים, גלים קוברים
תחתיהם את הפג'ו תכלת ונעלמים באופק המתקדר. מני מצא את המצלמה
בתוך העירבוביה והוא מגשש באיטיות החוצה, את שארית הדרך יעשה
ברגל.
המצלמה; מינולטה פחוסת עדשה כמו אף מגושם שהודבק ללא צורך
בפרצוף משתאה, מדלדלת על כתפו והוא מתנשף ומזיע בדרכו לעוד
תיעוד אחד חסר כל תוכלת, עוד תמונה ועוד משפט שיאמר וירשם
ויתויק ללא צורך ממשי רק לצורך הרישום ומני יבחש בשערותיו
ויתאחד עם המדוכאים ולפעמים גם ישאר לילה וירשום ויקליט ויצלם
ויתייק.
בבית-הקפה עמד איש שמן וגבוה שדיבר בקול רם, צוחני צרוד, שחסם
את המעבר, הג'ינג'י שהקדים לשוב מעבודתו נדחק בינו לבין שולחן
שבו זוג מתלחש, פינתו החדה של שורטת בביטנו הרפויה, אחוריו
משיקים לשניה מביכה באחוריו התפוכים של הצעקן שאינו פוסק מלהגו
הרועם, הג'ינג'י משתחל לקצה בית הקפה, לבר הקטן, הוא נשען
בפינתו הרחוקה, פונה מעט אל הפתח הנסתר ממנו, פוחד להתפס כאן
באמצעיתו של יום, אדם עמל שמרגיש שונה בבגדיו המוכתמים שאינם
מושכים את תשומת ליבו של איש, אין הרבה עבודה בזמן האחרון, אין
הרבה. הג'ינג'י מבקש בירה, הוא שותה אותה לאט, מהבקבוק, שעת
צהריים מאוחרת עכשיו, צפוף, אנשים מרוצים מעצמם (או לא),
בחולצות לבנות (וצבעוניות גם) מקופלות שרוולים עד המרפק (או
למעלה מזה) עם עניבות (רובם) מרעישים (כולם; ביחד כמובן), יש
גם נשים (כמובן) אותו הדבר-אבל פחות: פחות מרוצות, פחות
מרעישות, ללא עניבות (ברור!) וגם פחות צבעוניות! אבל יותר,
בהחלט יותר, מה יותר זאת לא ידע הג'ינג'י להחליט, הוא הדליק
סיגריה, הכוס לידו נותרה שוממה, הוא שותה מהבקבוק, לאט הוא
שותה, הן בהחלט יותר (למרות שמה זה עוזר) לבירה יש טעם מוזר,
טעם לוואי קל, אולי של לנטנה? אולי של קופת החולים המחוזית.
הג'ינג'י מביט מדי פעם מבעד לסבך האנשים, מנסה לקלוט מראה של
קצר של החוץ; הוא לא גר בסביבה, הוא אמור להיות בעבודה, אבל
אין הרבה עבודה, יש מעט, האנשים מסביבו לא מוטרדים (או לפחות
אינם נראים; מוטרדים) הוא מוטרד, מוטרד מאוד, מול הכניסה עובר
הכושי, ההוא, שמנקה גם אצלם, יש לו מגב ודלי והוא נעלם, עבודה.
בערב היא אמרה לו (אחרי שהבנות נרדמו): אמיר, היא אמרה לו,
אמיר אני רוצה לעבור מכאן, הוא ישב בבגדי עבודה במרפסת בלי
נעלים ועם ספל קפה פושר, אני רוצה לחזור לעבוד, היא אמרה,
לעבוד במשרה מלאה, לעבוד במה שאני אוהבת, אני כבר לא יכולה
לשבת כאן יותר, היא אמרה, לבקש טובות, לראות את המבטים, שנתיים
אמיר, היא אמרה, שנתיים, אף אחד לא אומר לי שלום כאן, אף אחד
אני אויר כאן, אויר. ככה היא אמרה. אולי תחפשי יותר רחוק, אמר,
בצפון העיר, או ברמת-גן? אני רוצה להיות גננת היא אמרה, אני
גננת, אמרה. ואל תעשן כאן. הוא כיבה את הסיגריה והלך למטבח,
הוא לא הדליק את האור, הוא חיטט בסירים ופתח את המקרר, הוציא
שניצל ושמע אותה קמה מהספה בסלון, הטלויזיה עבדה בשקט, הוא לא
שמע אותה, ענת, הוא אמר. הוא נעמד בפתח עם חצי שניצל ביד, תקח
צלחת היא אמרה. מה רצית? שום דבר, אמר. אתה בטוח? הוא חזר ולקח
צלחת, אז נמכור את הדירה, הוא שאל, כן אמרה ונעבור מכאן. ואת
רוצה לפתוח גן משלך או לעבוד בעירוני או בויצ"ו? אני רוצה
משלי, אני לא בטוחה שאנחנו יכולים, עם נמכור אמר. בוא נדבר
שתחזור מהמילואים, אמרה, הייתי מוותרת על המילואים האלה, אמרה.
גם אני, אמר. שקרן! היא יצאה מהחדר. הוא הניח את השניצל בין
שתי פרוסות לחם, הוא יצא לרפסת בחושך עם בירה ושניצל וישב על
הכורסא הישנה, קריר, ריח קל של לנטנה היה באויר. כמה עציצים
ריקים, ארון וכורסא שעליה יושב אמיר היו במרפסת, הוא לעס לאט,
כשסיים לאכול, נשאר לשבת, בוהה, מדליק סיגריה מקומטת, עיסה לאט
את כפות רגליו היחפות, הכואבות, מבזבז בעצלות את שעות השינה
היקרות מפז, שעות שינה שלא יחזרו אליו, שעות שיהיו תמיד
לחובתו, כמו המינוס בבנק, כמו... הוא לא ידע כמו מה עוד, האפר
נשר מהסיגריה על כף רגלו ומשם לריצפה, הוא טיטא אותו ברגלו
השניה, בהיסך הדעת לפינת המרפסת, אחר-כך קם, כיבה את הסיגריה
בתוך בקבוק הבירה והלך למטבח, אחרי שזרק את הבקבוק בפח האשפה,
הלך למקלחת, בדרך עצר ליד חדרן של הבנות, הוא הדף קלות את הדלת
שלא היתה סגורה לחלוטין והביט בשקט בשתי הגופות הקטנות שנשמו
בחרישיות במיטות הקטנות, הוא נעץ את כפות ידיו בכיסיו, מביט
בהן בריכוז גדול; כמה שעות קודם לכן נזכר בבחור ההוא, שענת
סיפרה לו עליו לפני כמה ימים; כמה היה רוצה להיות כמוהו, לעשות
את הצעד; הבחור, ככה ענת סיפרה, קם בוקר אחד והחליט שנמאס לו,
פשוט נמאס, האיש פשוט החליט לבחור בלא-כלום, פשוט שקע בעצמו,
איבד עיניין בסביבה, נכנס לדכאון, לא מסוכן אלא מין סוג של
אפטיה מושלמת, פשוט ויתר, בגיל עשרים ותשע החליט שנמאס לו
יותר, וויתר, אמיר הג'ינג'י-חלודה קינא בו. הוא הביט בשתי
הגופים הקטנים, נאנח וסגר את הדלת, ענת עברה מאחוריו, סתורה
ואיטית בדרכה לשרותים, אתה לא הולך לישון? שאלה כשהתיישבה על
האסלה מבלי לסגור את הדלת, עוד לא התקלחתי, אמר. תעשה טובה,
אמרה, תתגלח גם. בסדר אמר.
הכושי חצה את הרחוב, במעבר חציה, תנועותיו היו מהוססות, גופו
היה דרוך וקפיצי, הוא היה בערך בן שלושים וחמש, אולי. הוא עבר
בשני צעדים מהירים את, המדרכה הזיעה גלשה במורד צאוורו והספיגה
את הגופיה האפורה המתוכה על שריריו, טיפה גדולה של זיעה מלוחה
נשארה מקצה אפו לארץ, השמים היו אפורים קלות אבל אטומים
לגמרי, האיש שיצא מהחנות לחומרי בנין הצמודה לפתח שבו נעלם
הכושי היה ספוג זיעה, בחולצת הבד הבהירה מפוספסת שלבש ניקוו
כתמים כהים גדולים, מתוך צאוורונה עלתה וצמחה שושנת שערות
מאפירה ולתוכה ניקוו מפלי מים. הג'ינג'י, שוב עם הטנדר חונה
במקום מותר וחצה אף הוא; לאט ובזהירות את הרחוב. הבחור ההוא
אמרה ענת, זה קרה אצלו לאט, כנראה, בכול יום קצת, קצת איבד קשר
עם המציאות, בלי שאף אחד הרגיש; או רצה להרגיש; גם הבחור ההוא
לא ממש הבין שמשהו בו לא בסדר (ואולי לא היה דבר שאינו בסדר),
אבל יום אחד הוא בא להורים שלו (הם גרים באיזה מושב) התישב על
הדשא, בכסא נוח ולא זז, ככה איזה חמש שעות ישב ולא זז, אז
התחילו להבין שמשהו קורה לו. הכושי הציץ בזהירות מהפתח: שמאל,
ימין, שמאל ונבלע בו בחזרה. במקום להכנס הביתה פנה הג'ינג'י-
אמיר, שמאלה והמשיך בלוק אחד עד למכלת, הוא נכנס, ברח בתנועת
ראש קלה את האיש מאחורי הדלפק שענה לו במיצמוץ עינים קל; צביקה
קוראים לו, גם הבן שלו היה בגן של ענת, פעם. אמיר הוציא בירה
מהמקרר וקנה קופסאת סיגריות וחזר לאט לאוטו. למחרת היה יום
עבודה ארוך; הם נסעו דרומה, למצפה רמון, אמיר נהג, החלון היה
פתוח והנוף: ניגבי ואפרפר בהיר הסתער מבעד לחלונות עטור עלי
אקליפטוס יבשים-מחודדים בואך צומת שוקת, סיגריה שאפרה מדלדל
היתה נעוצה בפיו מצחו מקומט ומוחו מעורפל, אורי; צעיר ממנו
בעשר שנים היה שרוע במושב שלידו, רגליו הארוכות מונחות על
החלון, מאחור בשלבים שונים של שינה היו מקופלים אלכס, סמיר
ואיברהים. סמיר באמצע, נחר, כמו תמיד.
תגיד? אמר אורי. זה נכון שהעסק בקשיים?
אמיר הפנה עליו מבט קצר ומימי. לא משהו חדש, שאני לא יודע
עליו, אני מקוה, אמר.
לא יודע עם זה חדש, אמר אורי. שמעתי שלדסקל יש קשיי נזילות.
זה לא חדש.
עם יש לו נזילות שזמין אינסטלטור, גיחך אורי.
הלאווי וזה היה מצחיק.
לא מצחיק אבל...תגיד אשתך עובדת?
כרגע לא.
אני מחפש משהו לחברה שלי, כל היום היא בבית ומנדנדת, מה אשתך
עושה.
היא כרגע בבית.
מהזה כרגע? זה חדש שהיא בבית?
כן. לא ממש.
ומה היא עשתה?
גננת.
ולמה... נמאס לה.
היה לנו גן פרטי, העיריה סגרה אותו.
סגרה?
כן סגרה, תנאי תברואה ירודים, כמה ילדים חטפו צהבת.
וואלה צהבת, זה מסוכן... תגיד איך אין לו כסף לדסקל? אנחנו
עובדים כמו משוגעים.
אנחנו עובדים בעיקר בכאילו.
למה אתה מתכוון?
זה לא העסק היחיד שיש לדסקל.
אז.
אני לא בטוח, אבל יש לי ולדוד מיר תאוריה שכל החברה הזאת היא
פיקציה.
פיקציה?
כן, חברה פיקטיבית שדסקל מפעיל כדי לכסות על העסקים האחרים שלו
או של מישהו אחר שהוא האיש קש שלו, בעצם לא מעניין אותו עם
העסק מרוויח או מפסיד העיקר שהיו הוצאות אבל לא חריגות.
מה אתה אומר? אתה הרבה זמן כאן.
ארבע עשרה שנים, עוד לפני דסקל. כשהתחלתי לעבוד לבעל בית קראו
כ"ץ, ברוך כ"ץ וזאת היתה חברה סאבבה, היתה הרבה עבודה, אנשים
הקימו הרבה לולים, חממות, מחסנים ועוד כל מני מבנים מהירים
כאלה, הינו גומרים לול, יומים שלושה ורצים למקום הבא, אבל מאז
שדסקל בא, לא מיד ככה לאט איזה שש שבע שנים אחורה, אתה רואה
איך אנחנו עובדים: מתמזמזים חצי שנה בכול מקום איך אפשר להרויח
משהו ככה? ודסקל? מתי ראית אותו בפעם האחרונה, אני ראש צוות
ותיק כבר שבועים לא דיברתי איתו, גידי, המנהל עבודה עשרה ימים
הוא לא התקשר עליו, הבנאדם, ממש לא מתענין מה קורה.
כל עוד המשכרת בזמן...
חכה על תהיה בטוח, כמו שאמרתי מצד אחד זה טוב של בעל בית לא
אכפת מה קורה אבל מצד שני בוקר אחד תקום ואין חברה ואין עבודה
ואין משכרת ואין פיצוים, צריך להיזהר.
באמת? אורי הדליק לעצמו סיגריה והביט בקצה הבוער, כאילו השתאה
על הפלא. אני, האמת, אמר. עוד כמה חודשים במילא לא אהיה כאן.
אמיר הביט בו ושתק.
וואם, אורי הגביה את כף ידו כאילו היתה מטוס. אמריקה, אחי,
אמריקה.
אתה נוסע?
כן, לוס-אנג'לס, עיר המלאכים, עיר הכוכבים.
יש שם רעידות אדמה, לא?
אולי, אז מה? מי זה אני אפחד, הכסף אחי, הכסף גדל שם על העצים.
תגיד, אורי הפנה את גופו כלפי אמיר. היית שם פעם?
אני? אמיר גיחך. הייתי פעם בטורקיה, בסוף שבוע.
טורקיה??? מה היה לך לחפש שם? וחוץ מזה לא היית אף פעם בחו"ל?
הייתי בלבנון, בסדיר.
בלבנון?? בנאדם, אתה שיכור או משהו? זה חוץ-לארץ? רצועת
הבטחון? בונ'א אמיר אתה על ג'ארס, לא?
תירגע, כולה אמרתי שהייתי בלבנון, ולא רק ברצועת הבטחון, עד
ביירות הגעתי.
ביירות! תיסלאם בנאדם, אתה תותח, לוס-אנג'לס, אתה יודע מה זה?
עוד ארבעה חודשים אני קינג, קינג זה מה שאני, אורי השליך את
הסיגריה מבעד לחלון, החלון היה סגור. אמיר גיחך, אורי הצליח
לצוד את הבדל מתחת למושב, חרך את אצבעותיו וקילל, סמיר מאחורה
השמיע נחירה וקבר את פניו בכתפו של של אלכס שראשו מתוח כלפי
מעלה ועיניו עצומות בחוזקה וכול כולו נראה כמומיה מצרית, מפיו
הפתוח של סמיר נזל ריר לאורך סנטרו ולשקע הכתף של אלכס, אורי
העיף מבט מחוייך לאחור.
תסתכל בתרמוס, אמר אמיר, אולי נשאר שם עוד משהו. אורי התכופף
מתחת לכסא, ריק. אמר מבלי להרים את ראשו.
אני חייב קפה אמר אמיר והדליק עוד סיגריה.
בוא נעצור, אמר אורי.
בסדר, עוד שני קילומטר צומת שוקת, נעצור שם.
תגיד, אמר אורי, למה לא נסעת חו"ל אף פעם?
לא יודע, אולי כי לא יצא לי.
מה זה לא יצא לך? לא עשית תוכניות, בנאדם?
לא יודע, אחרי הצבא התחלתי לעבוד כאן, אחרי ארבע שנים התחתנתי
עם ענת אחרי עוד ארבע שנים נולדה רוני וזהו, קנינו דירה
בבת-ים, מכרנו אותה, עברנו ליד אליהו, ענת פתחה את הגן, ניצני
נולדה, הגן נסגר, עברו ארבע עשרה שנים. הנה צומת שוקת, אני
נהייתי ראש צוות וזהו.
יאלל'ה, אמר סמיר שהתעורר, צומת שוקת, בכלל לא ישנתי, אולי
נסיע לחברון יש לי שם משפחה דור מאתיים חמישים ושמונה, הוא צחק
והצחוק הפך לשיעול התכופף מעבר לאלכס הישן, פתח את החלון וירק
החוצה לכביש הדוהר, אולי על חלונה של המיצובישי שבאה ממול.
טפי, אמר איזה מדבר מגעיל.
אני עוצר לקפה, אמר אמיר וסובב את ההגה לתוך תחנת הדלק.
תגיד, אמר אורי: יום שישי הבא אפשר לקבל את האוטו?
אני במילואים שבוע הבא; אמיר החנה את הטנדר.
מילואים, איפה?
ג'נין אצל המשפחה של סמיר.
סמיר הזדקף ופלט צרור קללות נעים לאוזן שנסתיימה במנטרה אני
חייב, אני חייב קפה שבע פעמים, אלכס דחף מעליו את זרועותיו של
סמיר וקילל קצרות ואהני חייב ודקה אמר בקול שחיקה את
האינטונציה של סמיר.
כוס-אמק, ענה לו סמיר צא צא כבר הוסיף כשהטנדר דבל קבינה הלבן
החליק לתוך החניה.
ככווססאאווחחתתקק, ענה לו אלכס במבטא שהעלה חיוך על פניו של
אורי, פניו של אמיר נתקשחו וריחוק נמסך בהם.
אמיר חשב על הכושי; ג'ורג' הוא קרא לו, בשבת מוקדם בבוקר הוא
היה מגרף את ארגזי החול בגני המשחקים שבשכונה ועם אמא ראשונה,
בשבע וחצי בערך הוא היה נמוג, מתאדה אל תוך העובך הלח, שותה
בירה פושרת בקיוסק של עמי בעשר והולך הביתה, זקוף בגופית
A.B.N. מוכתמת בכתמי זיעה גדולים, שלוש שעות בשבת ושתים עשרה
בכול השאר, עולה במדרגות על שש, בירכויו מוכתמות במים וסבון
וגומר וממשיך הלאה אל חדר המדרגות הבא; בן יש לו, חשב אמיר. בן
זכר שחור, אבל בהיר יותר, את אשתו פגש כאן, הם התחתנו בתחנה
המרכזית, הישנה בכנסיה של הכומר ג'ושוע, ג'ושוע וילסון, היא
בכלל דר'-אמריקאית. אקוודורינית אולי, אמיר לא היה מעולם
באקוודור, אבל חבר שלו, מי שהו שעושה מילואים איתו, אחד שאינו
זוכר את שמו, נסע לשליחות באקוודור וכל הזרים, המוקה לא השוקו
הם אקוודורינים בעיניו. הוא ישב בקצה השולחן רגל אחת במעבר
ושתה קפה, שחור, חזק, האחרים אכלו סנדוויצ'ים וחביתות וצחקו,
אמיר העדיף לא לאוכל, יותר מאוחר הוא יוציא את פרוסות הלחם עם
השכבה הדקה של מרגרינה בטעם חמאה, גבינה צהובה, שתי פרוסות
כמעט שקופות של עגבניה ונקודת חרדל במרכז כל אחת מהן ופרוסת
לחם זהה מעל ככה שלוש זוגות של כריכים שהכין אתמול לפני שהלך
לישון, עומד יחף ליד השיש, מנער מדי פעם את בקבוק הבירה הפושר,
עוטף כל כריך בנפרד במפית כחולה ובשקית נילון דקה ואחר-כך
מכניס את שלושתם יחד עם שני תפוחי דלישס קימחיים למראה לתוך
שקית גדולה יותר, אותה יעביר בבוקר לתיק הצד האדום עם הכיס יחד
עם בקבוק מים קפוא מהפריזר ותרמוס פלסטיק כחול בעל מכסה-ספל
לבן. סמיר סיפר משהו בקול רעם ותוך כדי לעיסה, אלכס ואורי
התפוצצו מצחוק, איברהים רק גיחך, סמיר עצמו היה על סף חנק,
אמיר לא שמע מה הם אומרים, הוא העדיף לבחוש לאט את הקפה ולחשוב
חליפות ובמשותף על הכושי ועל הבחור ההוא שחדל יום אחד לרצות;
הוא חשב גם קצת על המשכנתא והמשכורת והתגעגע לבנות, אחר כך
הצית סיגריה וחשב על חופש, חופש אמיתי, שכחה מוחלטת, התמסרות
ללא גבולות למנוחת הגוף, למנוחת הראש, חופש, ימים ללא אתמול
היום ומחר עד שמגיע המחר יום אחד והחופש תם וכולם חוזרים לדשדש
בביצה, אולי בזה כל העינין חשב שוב על הבחור ההוא שלא היה לו
כח לצחצח שינים, זה הרעיון, מנוחה מוחלטת, מושלמת שקיעה מפני
כל פגעי הגוף והזכרון, התפרקות טוטאלית, זהו, זה לב העינין.
יאלל'ה הוא אמר, אני משלם בוא נלך ולא שכח לקחת קבלה.
ואליד לבש חליפה חומה בהירה ועניבה שחורה, השפם הגזוז היטב נע
כמה מילמטרים ימינה ושמאלה מתחת לאף הרחב, עיניו היו אטומות,
גם כשהבחינו מתחת לגל האבנים והבטון בכתם השחור המתפשט, כתם
שריחו ספוג באבק אבל כתמיד עז וכובש, הוא הביט באיש הקטן
המאובק והמתנשף עם המצלמה שהושיט לו יד רופסת ואמר: אני מני,
מני גבעולי מהועד הישראלי-פלסטיני נגד הריסת בתים. וליד לא
הושיט את ידו בחזרה, הוא רק הזקיף את גבתו השמאלית ופנה מעט
ימינה, מפנה את מחצית גבו הרחב למני, הוא שתק כמה שניות ואז
אמר למני שבינתיים הספיק לצעוד קדימה מגביה את מצלמתו ומבזיק
על שברי הבית; תמיד אתם צריכים להיות ראשונים, אמר.
מה אמרת? מני עצר בעצמו.
היהודים, אמר וליד. לא יכולתם לקרוא לעצמכם הועד
הפלסטיני-ישראלי, אני בטוח שיש יותר פלסטינים מישראלים בועד.
מני שתק רגע אחד. אלף, אמר. אתה טועה, יש יותר ישראלים, אבל זה
ממש לא משנה, וחוץ מזה בישראלים הכונה לא דווקא ליהודים, יש גם
ערבים מהגליל והמשולש, אצלנו בועד.
פלסטינים אתה מתכון, הערבים מהגליל הם פלסטינים, הם לא
ישראלים.
הם אזרחי ישראל, פלסטינים אזרחי ישראל, נכון.
סוג ב' ואנחנו סוג ד', מה סוג ד' סוג ז'; כלבים, אמר וליד,
כלבים זה מה שאנחנו בשבילכם, כלבים משוגעים, כלבים משוטטים,
כאלה שיורים בהם כדי שלא יעבירו כלבת, אפילו עם אין להם כלבת
יורים בהם, ככה הייתם יורים בנו, כולכם מכהנא ועד גוש שלום,
כולכם שונאים, כלבים שוטים, כלבים משוטטים, מפיצים מחלות.
בכזאת עויונות לא נתקל מני מעולם, האנשים שבתיהם נהרסו, לרוב
היו בקשר עם הועד עוד קודם לכן; וגם עם אירגונים אחרים וקיבלו
את מני וחבריו באהבה, שימח אותם שיש ישראלים-יהודים שתומכים
בהם, זה חיזק אותם, במקרה הזה זה היה שונה, הבחור התעלם מצוי
ההריסה, כאילו לא היו קימים, הוא לא שיתף איש, הוא גם לא זרק
את עצמו לפני הדחפורים ובני כפרו לא התגיסו לעזרתו, הוא רק עמד
בחליפתו הטובה ביותר, ידיו בכיסיו, וצפה בשויון נפש מוחלט כיצד
נהרס ביתו, כיצד מושמדת כל תוצרת השמן שלו שעליו פרנסתו
וגאוותו, כיצד הופכות חלקות הזיתים העתיקות שלו; ירושה בת מאות
שנים, שהאגדה מספרת שאבות אבותיו קיבלו את האדמה מידיו של צלאח
א-דין עצמו כאות הוקרה על גבורתם תחתיו בקרב קרני-חיטין.
מני הביט בו ושתק בכול פעם היתה הבושה מכה בו בעוצמה אדירה,
בכול פעם נוכח בית הרוס אחר ובכול פעם היה הלהג הארוך, המעשים,
ההתגיסות, הסולדאריות, כולם מכסים על הבושה ואילו עכשיו כשהוא
לבד אל מול האיש השותק הזה, הזועם, הרגוע, הלא ברור, שגם אנשי
כפרו לא עמדו לצידו; חפרה בו הבושה והרימה מתוכו תילים גדולים
של מבוכה וחוסר אונים.
בוא, אמר וליד. והניח יד גדולה על כתפו של מני. בוא נלך לדודה
שלי אתה מזומן לארוחת ערב ועם תרצה להשאר ללילה, אז כמובן.
הכושי יצא במהירות מפתח הבית, חומק ללא קול משלולית רדודה
שנקוה מהגשם הראשון ומהביוב שלא יכל להכילו, הוא חלף סנטימטרים
מפניו של אמיר באור הצלול האחרון של אחרי גשם ונבלע בפתח הבית
שליד; תאומו הדהוי של הפתח הקודם; והדלי שנשא בקצהו של המגב
התלוי על כתפו שיפשף את אוזנו של אמיר.
אמיר שמט את מחצית הסיגריה שבפיו ונכנס. חיפשו אותך, אמרה
אשתו. מהעבודה, הזכרתי להם שאתה במילואים ושתחזור עוד יומים,
אמרו שתתקשר מיד שתגיע, לדוד מיר.
מה שלום הילדות?
בסדר, אמרה. התקשרו מהבנק, אנחנו מפגרים בהחזר של המשכנתה. הם
התנשקו בריפרוף ואמיר פנה למטבח.
תוריד קודם את הנעלים, אמרה.
בסדר, אמר ושמט את התיק על הרצפה והלך למרפסת התישב בכורסא,
גשם החל לרדת, משפריץ מבעד לתריסי המוגפים. אמיר נאנח והסיר את
נעליו. דוד מיר, חשב, מה לכל הרוחות הוא רוצה?
נחש מה? ענת נכנסה למרפסת, מדליקה את האור, וכרכה את זרועותיה
מסביב לכתפיו, משעינה את ראשה סמוך לפניו. קיבלתי עבודה, גננת
ראשית בגן של עירית בת-ים, לא סתם גן קומפלקס של חמישה גנים
מיפעוטון ועד גן חובה, ואני, אני ענת מיכאלי גננת ראשית, אני
מתחילה מיד אחרי סוכות.
יופי, אמר, נפלא, אמר. הם התנשקו.
נוכל לסגור את החובות, אמרה.
אני חושב ש"גל-פח" פשטה את הרגל, אמר.
למה אתה חושב ככה? פניה נתכרכמו.
סתם תחושת בטן, אמר.
עם יפטרו אותך, אמרה. תמצא בקלות עבודה אחרת.
יכול להיות, אמר. משך בכתפיו, חלץ את הנעל השניה והלך למקלחת,
בחוץ נשמע רעש שחצה את קול הגשם הטורדני, אמיר הציץ מבעד
לחלון: הכושי שחצה במהירות את הרחוב נתקע בפח גלי שמישהו הניח
על פחי האשפה ושנפל לארץ ברעש כשפגע בו, הכושי נבלע בפתח בית
הקפה שעמד בפינה, בפתח צדדי שפנה לסימטה, הדלי הירוק התלוי לו
על המגב נחבט במשקוף הדלת, אמיר סגר את החלון ונכנס למקלחת,
הטלפון צילצל, הוא בחר להתעלם ממנו.
אתה רוצה שאני אנהג? שאל אורי.
אמיר הניד בראשו. זה בסדר, אמר. הדליק סיגריה והתניע.
צריך לעצור לארוחת ערב, סמיר שישב הפעם ליד החלון היה רעב .
בהחלט, אמר אלכס, כמה שיותר מהר ככה יותר טוב.
צומת שוקת טוב לכם? שאל אמיר.
לא, אמר איברהים, זה לא כשר.
אורי ואמיר החליפו מבטים תמהים.
דווקא מצויין, אמרו אלכס וסמיר בקול אחד. חזיר זה מצויין.
בסדר, אמר איברהים. אני אסתדר.
אתה בטוח? שאל אמיר, הוא חש אחריות גדולה על כל אחד מהצוות
שלו.
אני תמיד מסתדר, אמר איברהים. אניעשר שנים עובד בלי אישור, אז
חזיר יפחיד אותי.
אבל מה תוכל? שאל אמיר.
מה שאתה תוכל.
אני מחוץ לבית אין לי בעיה עם כשרות, אמר אמיר.
אתה יודע מה, ענה איברהים. גם לי לא.
אתה בטוח?
בהחלט.
תגיד? שאל אורי. איך סגרו לכם את הגן? אתה ממש לא נראה לי אחד
שמתחבר עם ג'יפה!
אמר אמיר. זה סיפור ארוך ולא כל כך מעניין, הגן.
ספר. אורי השתרע והדליק סיגריה. אמיר העלה הילוך, מאחור סמיר
החל לנחור.
אחרי שהתחתנו, לפני איזה עשר שנים ענת, אישתי, גמרה בדיוק את
הסמינר וחשבנו לקנות בית; בסוף קנינו דירה בבנין שגרנו בו
בשכירות, ואז היא הציעה לפתוח גן פרטי. כי בכל האזור שלנו היה
רק מעון של ויצ"ו והגן של העיריה הוא ממש רחוק, אז שכרנו איזה
בית פרטי ישן אצלנו ברחוב ולקחנו הלוואה מהבנק ומיד, על ההתחלה
באו הרבה אנשים מהסביבה, אבל, אתה יודע איך זה; הסביבה שלנו זה
לא בדיוק רמת-אביב וגם כולם מכירים וגן פרטי זה המון עלויות
ואנשים לא ממש משלמים, כי פשוט אין להם, ומה תעשה תגיד לשכנה
שלך שעד שהיא לא משלמת שלא תביא את הילד? אפשרי אבל מאוד
בעיתי, אז התחלנו לקצץ בעלויות והמנוולים האלה, מצד אחד לא
שילמו מצד שני כל היום טענות, בסופו של דבר שני ילדים חלו
בצהבת ומישהו השטנקר לעיריה ושלחו פקח וסגרו לנו את הגן אחרי
שבע שנים שהוא היה פעיל ונשארנו עם ההלוואה ובינתים משכנתה
שלקחנו ושתי ילדות קטנות וזהו.
וואו, אמר אורי.
ואמיר חשב על הבחור ההוא: יושב לו ככה סתם באמצע הדשא, מבטו
תקוע במרחב הירוק, כמה היה נותן להיות במקומו, לשקוע, לותר.
אני, אמר וליד למני כשצעדו לאט בשביל לבית דודתו של וליד, אני
לא מותר לעולם, אני פשוט לא מכיר את המילה הזו, בסוף העונה
הבאה יעמוד כאן בית-בד ולא איכפת לי כמה פעמים תבואו להרוס
אותו, הוא יקום.
בהצלחה, אמר מני, מעבר לזאת לא היה ביכולתו לומר דבר, הוא
תשוש, מרוקן; עם היה מכיר את ההוא האח של החברה של אשתו של
אמיר אולי היה כמותו חושק בשקיעה על האין, בבהיה אינסופית לתוך
מרחבי הדשא הירוק ששוליו קמלים בצהוב אפור, אבל הוא לא הכיר;
בדרך כלל היו מעשי העוולה טוענים אותו בעוצמה חדשה, כאילו היה
בטריה שיצאה זה אתה משעריו של המפעל, אחרי כל מעשה נבלה, אחרי
כל עוול שהיה נגלה לפניו היו חושיו נדרכים, זנבו מזדקר והוא
כולו נכון להזדעק ולפעול נחוש כתמיד, תמיד היה מוצא חיזוק
באיכרים הפלסטינים קשיי היום, רק הבחור הזה, וליד הזה פשוט
התיש את כוחותיו, הוא היה עייף, הוא רצה הביתה, הוא רצה להניח
את ראשו בחיקה של אישתו ולהירדם.
בסדר, אמר אורי. את זה כבר סיפרת.
אז מה אתה רוצה? אמיר בחש באיטיות את הקפה מביט בזוית עינו
באלכס וסמיר בולעים בנגיסות גדולות ומשפריצות סנדוויצ'ים
ארוכים מלאי כל טוב.
אני, סתם מעניין אותי, תגיד לא נמאס לך לקדוח פחים?
נמאס, כבר אחרי שבועיים נמאס לי אז מה.
ארבע-עשרה שנים? אתה לא רוצה להתקדם בחיים?
רוצה, רוצה מאוד, יש לאן?
מה אתה מקשקש, העולם ענק בנאדם, צריך רק לרוץ למקומות הריקים,
לחטוף את מה שיש בהם, להיות ראשון.
ניסיתי, אמר אמיר. ניסתי, תאמין לי שניסתי, אבל הפסדתי.
בנאדם אתה עוד צעיר, כל החיים...
אמיר נופף בידו כדי לגרש זבוב בילתי נראה, נתקל במבטו בחיוכו
הקטן של איברהים שישב מולו והקשיב לשיחה. תראה, אמר, יש לי שתי
בנות ככה שזה כבר התקדמות, גדולה אפילו, יש לי אשה שאני אוהב,
יש לי משכנתא, יש לי חובות על הגן, ככה שתראה תמיד מתקדמים קצת
והולכים אחורה, לפחות אני, ברור שנמאס, אבל איזה ברירה יש לי?
אין, אמר איברהים.
אני לא אהיה כמוכם, הכריז אורי.
אשריך, אמר איברהים ואמיר חייך חיוך קטן. בכול זאת חשב יכול
להיות יותר גרוע, ואחר כך חשב רק שהיו בריאות ניצן ורוני,
בריאות ומאושרות מול כל השאר נתמודד.
פרקש שרק בזמן שפתח את קופסאות ה"בולי-ביף", זה נשמע כמו שיר
של יהורם גאון, על כרטיס טווחים הפוך הוא פרס עיתונים ישנים,
המיץ החום של ה"בולי-ביף" ניגר עליהם והכתים אותם בעיגולים
שמנונים, הוא חתך עגבניות מעט קמחיות וביצים קשות, קרות. אתה
חייב לשרוק? אמר אבנר שהיה שרוע על גבו כשעיתון על פניו מנסע
לישון בתוך שלולית סולר יבשה.
בהחלט, עם לא אשרוק אני אדבר ועם אני אדבר זה בטח יהיו שטוית
ואז אתה תתעצבן וחבל.
אדיוט, אמר אבנר והתהפח על צידו מצמיד את פניו לדופן הברזל של
העמדה.
עננת האבק הקלה במורד הואדי הלכה והתגברה, וליד בראש המדרגות
מחץ בעקבו את הסיגריה הוא השתהה עוד שניה אחת גירד בסנטרו
המגולח וכנס פנימה. התרנגולות בתוך גדירת ההרשת קירקשו
בעצבנות.
קום, אבנר קום, אוכל. פרקש בעט בקרסולו החיוור של אבנר שביצבצ
בי במכנס שהתרומם לבין הנעל הצבאית הלא מצוחצחת. אבנר הזדקף,
פיהק ושיפשף את עיניו. מה זה הרעש הזה לכל-הרוחות, אמר.
איזה רעש, תמה פרקש.
של דחפורים, טמבל.
איזה דחפורים.
כאלה שעושים כבישים, אין טונה?
לא היה, רק "בולי-ביף", תירס ואפונה.
נבלות, לחם יש?
כן, כך.
יבש, מלפני שבועיים, הא.
שלושה ימים.
המשאית הראשונה, חלונותיה שחורים אטומים, פרקה זחל צהוב גם
חלונותיו אטומים, מגינים על היושב בתוכו מפני השמש, גדול ישר
בעיקול, הזחל פנה שמאלה והקיף את הבית ממערב כשהגיע לשורת
הזיתים הראשונה הוריד את הכף והחל נוגס, מתחת לגרם המדרגות
נרעמו שמיכות מגולגלות עד להתפקע שכלי בית, מצעים ותמונות
מציצים מהם, עליהם בעירבוביה נערמו רהיטים, חלקם נסדקו בדרכם
מגל המדרגות למטה. הזחל השני התכוון אל המקום שהשאיר הטנדר
פג'ו שעמדה עכשיו בקצה השביל נטענת בכול אותם צרורות, שרשרתו
הימנית מחצה את ערמת הפילפלים, ובהינף כף נפער פה לא סמטרי,
חסר שינים היכן שהיתה הדלת, שלוש מאות ארבעים ואחד מיכלי
פלסטיק כחולים עם מכסים שחורים מתברגים שזפו את עין השמש
החיורת שהציצה לרגע בין קרעי ענני אוקטובר שומרוני בפעם
האחרונה, שמונת אלפים חמש מאות עשרים וחמשה ליטרים של שמן זית
ארומטי בצבע ים סוער נספגו לתוך המשטח המהודק ונתערבבו בשמן
ההידראולי שדלף מצינורות כפו של הזחל. פרקי ידיו של וליד
הלבינו, הדחפור הראשון הגיע לסוף השורה וחזר בעצלות לשורה
הבאה, פרקי אצבעותיו של וליד נכרחו אלה באלו, לחיו שקעו
ובנחיריו עלה הריח המריר, הארומטי, הוא עמד בשקט, רגליו נטועות
עמוק, ישרות מביט נוכחו, לא מחמיץ דבר מכל שהתרחש לפניו,
התזזית המבוישת כמעה הזו, לרגליו התגוללו צרור נירות שלא עיין
בהם שנשאו את חותמת ה"מינהל האזרחי", המרפסת הכחולה צנחה ברעש
לאדמה הדחפור העליו החל נוגס בעוד שורה של עצים, וליד מתח את
צאורו עיניו נעו באיטיות, באדישות אפילו, לא מחמיצות דבר, חיי
תמו חשב ולא זז ממקומו, מתעלם מהקצין השמנמן שניסה ליצור עימו
קשר, גרם המדרגות קרס, שני מכלי המים השחורים התנפצו בעיקבותיו
הדחפור הראשון הגיע לשורה החמישית, מהר חשב וליד, יותר מהר.
תפסיק רגע עם המשקפת, אמיר, בוא תוכל משהו, אמר פרקש.
לא תודה אני לא רעב, הוא התיק את עיניו מהמשקפת הגדולה,
עיגולים לבנים נקבצו סביבן, הוא נשען אחורה ונשם עמוק, מסביב
החלה השמש לשקוע, הוא זימזם שיר ישן מבעד למשקפת היה נדמה
שהעולם הופך להיות מרבצי דשא אין סופיים, כרי דשא מאופק לאופק,
הירוק השתלט על היקום ואמיר ניסה בכל כוחות להאריך את רגעי
שלטונו אבל בשולים החל שוב האפור-חום העיקש לחלחל.
|