לא הלכתי למסיבות כבר כל כך הרבה זמן. זה מה שקורה כשנפצעים
בצבא, מחליטים להיסגר בתוך עצמך ולא להיפתח לעולם החיצוני.
בעצם, כשחושבים על זה, מעולם לא הלכתי למסיבות.
"נו גילי, נו בואי איתנו!". אני, מסיבות? מה אני קשורה? אני רק
אעשה להן פדיחות. לרקוד זה לא בלקסיקון שלי, אולי להתפרק, ככה
קוראים לזה היום?
בסופו של דבר הן שכנעו אותי, ומעבר לזה הן גרמו לי לרצות לנהוג
ואני רק חשבתי שעדיף שאני אשן קצת ומעבר לזה אני אחשוב שאני
אקום.
קמתי אחרי שבע שעות ונכנסתי לחרדה - אני בת שמעולם לא הלכה
למסיבה ואין לי מושג מה לובשים לדברים האלה...
פתחתי את הארון, הג'ינס הזה שמאלה, החולצה הזאת ימינה. נו, מה
אמורים ללבוש למסיבות? בסופו של דבר הלכתי על המראה
הקיבוצניקי: ג'ינס, חולצת טריקו שחורה וסנדלי שורש.
הגענו למסיבה ונכנסנו מאוד מהר; רק באותו יום הבנתי עד כמה
המשפט ברוך שעשני אישה עוזר לפעמים.
קלולסית שכמותי לא ידעתי לאן הולכים, נתתי לחברות שלי להוביל
אותי, דבר שקורה לעתים רחוקות וגם לא צפויות.
כשהתחלתי כבר להתרגל ולעכל את הסביבה שמסביבי פתאום שמתי לב
שאנשים שונים ומשונים, ובעיקר כמה בחורים, נוטים לנעוץ בי
עיניים ממושכות. "למה מסתכלים עליי? מה, התלבשתי כזה מזעזע?"
שאלתי בעצבות. "לא מזעזע, שונה..." אמרה אחת החברות.
שונה, לא שונה, הרגשתי מוזרה בסביבה.
התחלנו לרקוד, או בעצם להתפרק, תלוי איך מסתכלים על זה, ומשום
מה כשרקדנו גם זזנו הרבה מסביב לחדר. מסתבר שכשרוקדים לא
מצליחים להישאר באותה סביבה. תופעה מלידה.
מטבעי, אני בוחנת את האנשים שמסביבי ולפתע צצו מולי חבורה של
בנים, שאיך אני אגיד במילים עדינות? היו שונים משאר הבנים
במקום. התלבשו שונה, רקדו שונה; בקיצור, הזויים משהו.
התקרבנו אליהם ופתאום צצה במוחי המסקנה הגאונית. הם דתיים,
פשוט שקוף שהם דתיים.
אחד מהם לבש חולצה עם מספר, 33 היה המספר, ואחד אחר לבש חולצה
של "אני אוהב את אמסטרדם". אמנם אני לא בליינית מסיבות אבל יש
קוד לבוש מסוים, לא?
הבחורים עניינו אותי ונשארתי בסביבה כשכל אותו זמן אנחנו כולנו
מביטים חבורה על חבורה. בשלב מסוים החברות שלי התייאשו
והתעייפו ויצאו החוצה ואני נשארתי לבד, אני וחבורת הדתיים.
"חם לך?" שאלתי את אמסטרדם, "אולי אתה רוצה לצאת החוצה?".
אמסטרדם יצא איתי החוצה, והתחלנו לשוחח על הא ודא ואיכשהו זה
כמובן מגיע תמיד לצבא. סיפרתי לאמסטרדם את סיפורי הצבאי העגום
והוא חשב לתומו שאני מתחילה איתו.
אותי עניין דווקא 33, ולאמסטרדם ראו מ-40 קילומטר שיש חברה.
שאלתי את אמסטרדם אם הם חבורה של דתיים. דינג דינג דינג! מסתבר
שלא טעיתי והעין המיומנת שלי לא טעתה. נתקלתי בחבורה של דוסים
במסיבה של חילונים. משעשע משהו.
השעה הייתה 03:00 ואני ואמסטרדם דיברנו כבר איזה שעה. לפתע כל
שאר החבורה שלו יצאה החוצה וכולנו התיישבנו ביחד.
אני ו-33, הדתי, החי"רניק, המורעל צבא, דיברנו על צבא.
בשלב מסוים הם התייאשו ונשארנו לדבר. ודיברנו אך ורק על צבא.
הוא סיפר את סיפור ההצלחה ואני את סיפור הייאוש.
פתאום השעה הייתה 06:00, אלוהים החליט להודיע לנו שזאת השעה
והרים את השמש למעלה. אמסטרדם יצא החוצה ושאל את 33 עוד כמה
זמן הוא חושב שהם יחכו לו. לא יודעת למה אבל אמרתי שאני אסיע
את 33 הביתה, למרות שזה היה במרחק של 75 קילומטר משם.
33 היה מופתע אבל הסכים להשאר איתי. אמסטרדם היה יותר מופתע
מאיתנו.
גם היום, שנה אחרי, כולנו מופתעים איך ממספר ומכמה אותיות יצא
חיבור של יותר מסטוץ של 24 שעות.