רכנתי חנוקה מעל כמות מוגזמת של כרים ושמיכות ומוטטתי את גופי
הכבד על המיטה. "עוד מעט אתפוצץ מרוב מזון", חשבתי, ומרוב
הייאוש שאחז בי בעקבות אותה מחשבה תחבתי לפי צרור נוסף של
שוקולדים שהיו פזורים אסטרטגית בכל מקום.

המראה שבשולחן האיפור שעל יד מיטתי העלתה לפני מחזה בלתי יאומן
כל כך, עד שלא יכולתי אלא  להתפלא כיצד הופך אדם ללוויתן.
הבטתי בדמעות לתוך עיניו של הלוויתן וקיבתי העצומה העלתה גרגור
עז שהתגלגל ועלה מגרוני החוצה בקול אדיר, תוך שפי מתמלא בטעם
נורא ומעט קבס. "הורעלתי!"
גלגלתי את עיניי כבדרך עילפון. נזרקתי לאחור. תוך כדי שנאבקתי
בכובד גופי למצוא תנוחה שתקל עלי לנשום, נפתר כאב הבטן העמום
ע"י נפיחה גסה שאפפה את החדר בערפילית גז סמיכה.

התבוססתי ממש, בתוך צחנת רקבוני הפנימי.

קפיצי המיטה גנחו כשהררי האונקיות של בשרי העבה נחו סופית,
ובקול נפיחה אחרונה, תרועת המוות! נפחתי את נשמתי האומללה.