אלוהים,
את לא יודעת עד כמה את יפה.
כשדמעה זולגת,
מחליקה על העור שלך.
כששפתך התחתונה
נחתכת קלות מנייר,
וטיפה אחת אדומה שותקת,
איך שאת מוציאה את לשונך ומלקקת אותה.
ואז את מחייכת ושינייך לבנות לגמרי.
או כששיער השחור כעורב נח על הכתף שלך בנאיביות.
איך כשאת חותכת עגבניה ופוגעת בפתאומיות
בזרת הקטנה שלך, ואת מכווצת לרגע את גבותייך,
ולא אומרת מילה, ואז מרימה את זרתך,
מוציאה את לשונך הרטובה ומוצצת את הדם.
אוכלת קוביה של עגבניה, בולעת הכל
ומחייכת. ואיך ששינייך לבנות מתמיד.

אלוהים, את כל כך יפה. את לא יודעת עד כמה הדם הולם אותך.





לשני