שלושים וארבעה ימים
כבר לא שם,
כבר לא איתך,
כבר לא שלך.
עוד יום עבר
מזכיר לי שנגמר,
משאיר טעם מר
לפני השינה.

הזמן לא חושב,
כבר לא כואב,
לא מתעכב,
ממשיך לנתב
את הדרך
בין שבילי ההגיון.

שלושים וחמישה לילות
כבר לא חולמת,
לא נושמת
אותך.
עוד לילה עבר,
מתעוררת
עם אותו טעם מוכר
של עצב משומר.

השעות לא פוצעות,
כבר לא נוגעות בי,
לא משתהות,
ממשיכות לנוע בחלל הזמן
בין מחוזות השפיות.

שלושים ומשהו ימים...
כבר הפסקתי לספור,
שכחתי לזכור
שאת כבר לא שלי.
והימים חולפים
על פני חלונות ראווה שבורים,
אוספים רסיסי זכרונות עכורים,
חלומות מוזרים,
שורשים עקורים -

אנשים זרים.