[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מוטי ברונשטיין
/
יחי ההבדל הקטן

ואז פתאום הוא התעורר.
הרים ראש מעל הכרית, התיישב על המיטה ואמר "איפה אני".
שלוש וחצי שנים כולם מחכים לרגע הזה, ופתאום זה קרה.
הרופאים בכלל לא האמינו שהיום הזה הגיע. ברור שלמשפחה הם אמרו
שיש עוד סיכוי, אבל את זה הם אומרים לכולם, אפילו מי שהם
חושבים שימות מחר. כל הרופאים כבר הכניסו אותו לקטגוריה הזאת
של צמחים ופשוט העבירו את הזמן שלו.
הרופא שהיה אחראי עליו שמח שהוא התעורר אבל לא באמת בגלל שהוא
במילא לא הכיר אותו לפני התאונה ולא רק ששלוש וחצי שנים הוא
ניסה לסבול את המשפחה הבוכיה, עכשיו שהצמח התעורר הוא קיבל
הרים של נייר למלא וכל מיני טפסי כאב ראש שכאלה.
האימא הייתה הכי מבסוטית. הבן שלה, הבן היקר שלה, הבן הכי טוב
שהיה לה (היא אף פעם לא התכוונה לזרוק אותו מהבית אם הוא יקנה
אופנוע, היא רק רצתה למנוע דברים שהיא ידעה שיקרו, שלוש וחצי
שנים רק בגלל שהוא לא הקשיב לה...) החלים מהתאונה הנוראה
שהייתה לו ועכשיו הוא יכול להגיד לה כמה הוא התגעגע אליה וכמה
הוא שמח שהיא באה לבקר אותו כל הזמן.
האבא שמח על זה שהוא החליט לא לנתק אותו מהמכונות (הוא כבר שכח
שהסוכן שלו אמר לו שהביטוח לא מכסה מקרה כזה של מוות ועדיף
שימות מוות טבעי), ואפילו שהוא לא בא לבקר אותו כמו שאימא שלו
באה, לפחות הוא חשב עליו כל הזמן, וגם מתי שלא, זה בטוח היה
קשור אליו.
החברה, ששמרה אמונים כל הזמן הזה (אנחנו לא מחשיבים את הקטעים
האלה, היא תמיד חשבה עליו, זה גם לא היה כל כך כיף וחוץ מזה,
זה היה רק מין) הייתה כל כך שמחה שהוא חזר אליה שהיא בכתה נהר,
היא הייתה כל כך שמחה בגלל שהוא תמיד היה אהבת חייה,  והיא אף
פעם לא הפסיקה להאמין שהוא יחזור.
הסבא אמר שסופסוף הוא יכול למות בשלווה כי הנכד הכי אהוב עליו
סופסוף חזר אליו (הוא כבר לא זוכר מה הוא חשב עליו לפני
התאונה, אבל הוא זקן, אז סולחים לו), וגם כשכולם אמרו לו
להפסיק להגיד את זה הוא המשיך ודיבר על זה שהוא חיכה עד שהנכד
יחלים ועל איך שעכשיו הוא ימות עם חיוך על הפנים.
הדודים והדודות היו באקסטזה והציפו את הבית בפרחים, כרטיסי
ברכה ובכל השוקולדים הקטנים האלה שבאים בקופסאות מיוחדות. כולם
אמרו שכל הזמן תמכו במשפחה וחיכו שהוא יצא מהמצב הנוראי הזה
שבו הוא נמצא (הם לא הזכירו איך שהם ריחמו על אימא שלו על איך
שהוא יצא ואיך הם אמרו לילדים שלהם שאם הם לא יתנהגו יפה הם
יהיו כמוהו) והזמינו אותו לבקר בלי סוף.
השכנים שהוא אף פעם לא פגש באו ואמרו שהם שמחים לראות אותו
שוב.
החברים שבאו לבקר אותו רק בהתחלה פתאום התחילו לצוץ שוב וסיפרו
איך הם התגעגעו לזמנים הטובים שלו אתם. כולם נזכרו איך הם
הרגישו כששמעו על התאונה ואיך שהם ניסו לעודד את המשפחה (באורח
פלא, ברח מזיכרונם הקולקטיבי איך שהם זיינו בשיטתיות את החברה
הכוסית שלו) והחברה שלו.
החבר הכי טוב שלו, שאף פעם לא בגד בו, שתמיד הוא היה יכול
לסמוך עליו, החבר שהיה תמיד בן בית בבית שלו בא בשניה הראשונה
שהוא שמע על זה וחלק את ההקלה עם כולם (הוא התעלם מהריב שהוא
חלק עם האימא בגלל שהיא ביקשה שיבוא לבקר והוא אמר שאין לו
כוח).
מכל האנשים שהכירו אותו, רק האח הקטן היה קצת מבואס מזה שהוא
התעורר. שלוש וחצי שנים הוא ישב והתגעגע לאח היחיד שלו, שלוש
וחצי שנים הוא נזכר בכל הדברים שהוא לימד אותו, שלוש וחצי שנים
הוא בכה כל לילה בסתר כשחשב על אחיו שלעולם לא יחזור הלילה,
אבל שלוש וחצי שנים היה לו חדר משלו, ושלוש וחצי שנים הייתה לו
מערכת סטריאו מגניבה ואוסף דיסקים מדהים שעכשיו צריך לחזור
לאחיו הגדול.
כשאמר משהו הוא קיבל סטירה בפנים בגלל שאסור לדבר על אחיו
ככה.
בקיצור, כולם (או כמעט כולם) היו שמחים שהוא חזר.
כולם טעו כמובן.
הוא לא באמת חזר.
שלוש וחצי שנים בתרדמה.
לא חשבתם שהוא ישתנה?
שלוש וחצי שנים בתרדמה. פתאום,  הוא מרים את הראש, מתיישב על
המיטה ושואל איפה אני.
יום אחרי זה, הוא מצא את אלוהים.
אומרים שאנשים שמעורבים בתאונות קטלניות פונים לדת פתאום אחרי
שהם מחלימים. פסיכולוגים אומרים שזה בגלל שהאדם פתאום מתמודד
עם העובדה שהוא יכול למות פתאום.
לא משנה מאיזה סיבה, פתאום אחרי שהוא התעורר הוא גילה את
אלוהים. בתמורה אלוהים נתן לו את הדת היהודית, חלוק שחור ואת
הרשות לשגע את כולם.
האימא הייתה ממש אומללה. הבן שלה, הבן האהוב שלה, הבן שלה שרק
עכשיו חזר אליה, נהיה דוס.
כל כך מעצבן אותה לראות אותו לובש כיפה ובגדים של דוסים, כל כך
דוחה אותה כל העניין שלו בחרדים האלה, זה כל כך אכזבה למשפחה
כמו שלה.
האבא היה די מעוצבן. הבן שלו פתאום מתחיל להגיד לו מה לעשות.
הבן שלו, הבן שהיה בתרדמה שלוש וחצי שנים פתאום אומר לו להוציא
את הטלוויזיה מהבית ולהפסיק לעשן. רק הגיע וכבר עושה צרות זה.
החברה כבר לא בתמונה בגלל שיש שידוך וכל מה שהיא יכולה לעשות
זה להרגיש דחויה. שלוש וחצי שנים היא שמרה את עצמה בשבילו
(ששששש!) והוא אומר לה לחזור בתשובה או לעזוב אותו. איך הוא
יכול להיות כל כך קר?
הסבא שכח את התכנונים שלו למות עם חיוך על הפנים ורטן כל הזמן
שלראות את הנכד שלו דוס הורג אותו לאט לאט.
הדודים והדודות חייכו את החיוך הידעני שלהם ואמרו שתמיד הם
חשבו שהוא מוזר קצת.
השכנים התרחקו ממנו בגלל שאסור שירגיש בנוח בשכונה הזאת, הם לא
רוצים למצוא את עצמם בשכונה חרדית פתאום.
החברים לא הבינו מה נפל עליו פתאום, איפה כל הכיף שהם נהגו
לעשות? החבר שתמיד היה זה שיזם עכשיו אומר להם שכדאי להם לחזור
בתשובה או שהם ילכו לגיהינום.
החבר הכי טוב בכלל לא רואה אותו יותר בגלל שאיך שהוא הוא שוב
רב עם האימא בגלל שהיא טענה שזה הכל אשמתו וכבר נמאס לו מכל
העניין המסריח הזה.
בקיצור, כולם היו אומללים מזה שהוא חזר.
רק האח הקטן חזר להיות מרוצה. אחרי שלוש וחצי שנים של הרגשה
שהוא רק לווה את הדיסקים והמערכת היא סופסוף שלו ולמרות שהוא
צריך לשמוע בשקט עם אוזניות כדי לא להפריע לאחיו ללמוד, הוא
עדיין מרוצה כי הוא תמיד רצה מערכת כזאת.
איך שאנשים משתנים.
אה ודרך אגב, הרופא עדיין אומלל.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הסלוגן האחרון
של החבר של שלי
היה ממש מצחיק,
אני מציע לשלב
אותו.


בוליביה מציעה
סלוגנים מתחכמים
לבמה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/11/01 4:50
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מוטי ברונשטיין

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה