ההיסטוריה נמחקה ואיתה גם הצרות
מכל מה שהיה נשארו רק צלקות,
על עורי חרוטה התקווה.
-גדות האגם התכסו בעפר
השמש נחנקה מול היום,
על עורי חרוטה הקללה.

חריטה עמוקה מתגלה כחרטה צוללת,
לפעמים הייתה מחתול
ולפעמים מהגדר בבצפר,
כשפתאום שאלו: "למה לך צלקת?"

- למה יש לך צלקת?
זה לא מגדר...
- אני לא מתחרטת,
זה לא כמו סבל גומר
(ובעצם זה כן)...

שוב חוזר השקר,
הצלקת לובשת אמת
ואולי אני מתחרטת,
היא הזיכרון המת.

העבר הוא לא מחר
למרות שהם דומים
ומה שהיה, היה רע
עכשיו הרוע מופיע בצבעים אחרים.

חריטה עמוקה מתגלה כחרטה צוללת,
הצלקות הן הזיכרונות שנמחקו מול השמש.
על עורי חרוטות חרטה ואמת
אך הצלקת הגדולה נמצאת על הלב.

ההיסטוריה נמחקה מעל פני האדמה,
גם הצרות קפצו איתה
אל תוך עורי בתור צלקת,
בתור צלקת עמוקה...