עיניים אדומות מבכי עמוק,
שיניים צהובות מסיגריות עתידיות.
דמעות שקופות של צער גדול,
ותקווה רחוקה לעתיד ורוד.

אי אפשר למנוע את הבלתי נמנע.
לקח שלא צריך ללמוד,
אבל חייב לנסות.
אי אפשר לוותר פשוט בשקט.
אתה חייב לדעת שעשית הכל לגמרי, ששום דבר לא ילך לאיבוד. שאין
סיכוי שעשית את הדבר הלא נכון שהבריח אותה בסופו של דבר.
אתה אוהב אותה. כלומר אני אוהב אותה. זה כואב מדי.
אני שונא את הנסיעה האחרונה הזו מהבית שלה. 25 דקות של בכי חסר
גבולות, מסוכן. הפרידה הזו עוד תגרום למוות בכביש.
ועכשיו מה? חוזרים להיות סטוציונרים מיותרים? חוגגים על קמוטות
העולם? לא. אני כבר עברתי את הגיל הזה. נכון. לא יודע. לבטים.
לא בא לי להתלכלך. אם הן מלוכלכות, אז אני הזבל שמזהם אותן. לא
מתאים לי. הרבה יותר טוב פשוט לחכות בסבלנות.
אבל זה לא בריא. אפילו אנשים שלא מבינים הרבה בזה, יודעים שזה
לא בריא. אסור פשוט לחכות בציפיה, ואם זה יקח שנה?! לא. אני
רוצה אותה בחזרה עכשיו. אני אוהב אותה. איך זה שאחרי שנתיים זה
קורה? חשבתי שאנחנו הכי יציבים בעולם.
כל המשטרות האלה, שעוברות לידי בכביש.

סירנות כחולות ואדומות
גורמות לי להפסיק לבכות.
המציאות השחורה מכה לי חזק בפנים.
בא לי לחזור לעולם שכולו לבן,
ותמרור גדול אדום של "אין כניסה" אומר לי
חבל.