כל חיינו אנו מוקפים בבשר מת.
הסטייק שמולי, אדום, עסיסי. נבלה על צלחת. אני לוקח חתיכה
מדממת של בשר ובולע אותה כמעט מבלי ללעוס. אדום וחם, זה יורד
במורד הוושט לקיבה. אני מרגיש סיפוק, אפילו שאני יודע שבכל
חתיכה כזאת יש מספיק כולסטרול להוריד לי שנה מהחיים. שנה אחרי
שנה אחרי שנה.
אחרי שנה אני כבר מתנשף במדרגות, כשחם מידי הראיה שלי מטשטשת.
רק התאבון פועל מצוין.
ביד ימין אני מחזיק את הסכין, ביד שמאל את המזלג ועליו בשר
אדום, מדמם, מת. הכאב מתחיל בקצות אצבעות יד שמאל. כאב חד
שבמהירות מתפשט בכל הזרוע. אני לא מבין מה גורם לאותו כאב
שעכשיו עובר לכל צד ימין שלי, כאב משתק ונוראי. אחרי כן שדה
הראיה שלי מתחיל להחשיך, מהקצוות לכיוון המרכז, ככל שאני מאבד
חמצן במוח. יחד עם הראיה נעלמת גם התחושה ברגליים ושיווי
המשקל. אני מנסה לקום, לצעוק, אבל מגלה לפתע שהריאות שלי
הפסיקו לפעול. אני נופל לרצפה ורק אז מרגיש את הכאב הפועם בחזה
שלי, רק שהפעימות נהיות ארוכות יותר ותכופות פחות.
העיניים שלי פתוחות כעת, אבל אין לי מספיק דם במוח כדי לראות,
בקושי יש מספיק כדי לחשוב מחשבות אחרונות.
כל חיי חולפים במוחי: הבית, המשפחה. במהירות, חולפים כמו מים
שיורדים באסלה.
אדום וחם, נוזל החיים נעצר בצינור המוביל אותו ללב. הלב שלי,
אני מבין לבסוף, כבר לא יפעל יותר. לא יזרום בו יותר דם.
עכשיו, כשהחושך ירד, אני מבין שכל מה שנשאר מהלב שלי, זה פיסת
בשר אדום. מת. |