"הסקרולר?!, מה רע בסקרולר?" אמרתי.
- "הוא לא פועל טוב, כשרוצים שהוא יעלה למעלה, אז הוא נתקע,
מחכה שניה, חושב, מחכה שוב, ואז כשחושבים שהוא באמת עומד
לעלות, אז הוא עולה ס"מ ושוב, חושב, מחכה שניה, חושב, מחכה שוב
וכך הלאה.  דיי, נמאס ממנו כבר".
- "אהה... הבנתי, אז למה שלא תיצור משהו חדש?, משהו לרוחך?".
- "לא, אין לי כוח, צריך להתכונן לטיול מחר. ממש אין לי כוח
לזה, תאמין לי, אני ממש חושב שזה תקוע באמצע החיים, ועוד היית
חושב שאני אהנה שם, אבל בתכלס, אני לא חושב שאפילו אני כמעט
אהנה.., סתם ביזבוז של זמן, למה ללכת גם ככה".
- "וואלה, צודק, הטיול השנתי..., טוב נו, אני אתכונן לזה כבר
יותר מאוחר....זה לא שזה מבחן או משהו כזה..(הבדיחה לא מצחיקה
את כולם, אבל אם הייתם מכירים אותי יותר טוב, אז אולי גם אתם
הייתם צוחקים)..".
קמתי מהכסא והלכתי לראות מה היה בטלויזיה. נשמעו קולות של
פסנתר מזייף, ומיד ידעתי מה עומד לבוא. ומיד אחרי שניות מעטות
החל השיר של לינקין פארק, נו החדש הזה....  קראתי לו לבוא
לראות.
- "לאאא, השיר הזה?!, עוד פעם?!, לא נמאס?!, כמה כבר אפשר
לשמוע את ההוא עם העצירות שמנסה להגיע לאוקטבות גבוהות, ואת
השני שלא עושה כלום ורק מראפרפ...".
- "נו, למה אתה מצפה, הרי זאת המוזיקה ששומעים באם טי וי, אם
הייתה זו מוזיקה אמיתית, אז היו שמים את זה במוזיק".
- "אני אישית יותר אוהב את הערוץ הזה כהופ, הוא הרבה יותר
משעשע כשהוא כזה".
- "סתכל, עכשיו זה הקטע הכי טוב בקליפ, זה הקטע כשבלונדיני
מתחיל לשיר כמו אחד מהבקשיט בויז, ושהשני כבר לא שר בכלל, אז
הוא רק מזיז את הידיים כמו איזה פנטומימאי".
גיחחנו לכמה רגעים ואז קמתי לכיוון המחשב.
- "סתכל, ההיא ממגמת מוזיקה שוב מחוברת, כל החיים שלה היא שם,
כמו אינטרנט זהב, "תמיד מחובר"".
- "אל תצחק עליה ככה, היא דווקא נראית לא רע...".
- "עזוב אותה כבר, אמרתי לך שהיא יוצאת עם ההוא מפסיכולוגיה".
- "גם כן מב"רניק, מעניין מה היא מוצאת בו בדבר הזה".
הדלת נפתחה בצורה מפתיעה שכזאת, כמובן שזה דבר שיכול לסמל רק
דבר אחד.... אבא חזר. ושוב הוא נכנס לחדר בהפתעה שכזאת עם
פרצוף "כאילו" רציני, מאלה שגורמים לך לחשוב שאולי הפעם יהיה
לו משהו יותר חשוב לומר מסתם משהו כמו "נו, מה חדש?" או "יש לך
משהו לספר לי?" או משהו סתמי כזה כמו "איך עבר עליך היום?".
וכמובן שמיד תוך שניות אחדות הפרצוף השתנה מפרצוף של "כאילו"
רציני, לפרצוף קצת יותר נבוך. (אבא לא אוהב להראות פרצופו כשיש
חברים בבית או להפריע לי כשאני על המחשב. לפעמים דווקא הוא כן
אוהב בעיקר להפריע כשאני עם חברים, אבל אז זה רק כדי לעשות
פדיחות. אבל לא פדיחות לי, פדיחות לחבר, אתם יכולים לנחש, ואם
לא, אז אני ארמוז.... זה מתחיל בערך בזה שהוא מברך אותו בברכה
צוהלת שאיכשהו כוללת את הכינוי שכולם קוראים לו ככה בבית ספר,
מן הסתם שזה משהו שלא מתאים לאבא לומר, אפילו לא בצורה
מצחיקה). בכל מקרה, אבא אומר שלום, ובפרצופו הדיי נבוך יוצא
מהחדר וסוגר הדלת, כעת זמנו ללכת לעיסוקים הרבים האחרים שלו,
שזה דיי כולל, צפייה בטלויזיה, ואז אולי קצת...צפייה בטלויזיה,
ואם לא הולכים לישון אחר כך, אז צופים עוד קצת בטלויזיה. (לאבא
אין חברים, אבל זה כבר סיפור אחר).
- "אבא שלך מוזר, אתה יודע את זה?".
- "כן, אני דיי גיליתי את זה בפעם הראשונה שהוא רצה לקחת אותי
לקונצרט של מוזיקה קלאסית, או אולי בעצם.....בפעם.........לא
זוכר".
- "נו טוב, גם אבא שלי לא כזה נורמלי, יש בכלל כזה דבר?!"
רעידות אדמה, רעמים, גשם שוטף, נקישות בחלון, זכוכית שבורה, כל
הדברים האלו שעושים קול דיי מבהיל, כל הדברים הללו יכלו להשמע
באותו הרגע, אבל לא..... במקום כל זה הגיע צליל אחר...מה אם לא
ה"או או"...
- "אופס, שכחתי להוריד את הקולות המסריחים האלו".
- "לא הורדת אותם כבר פעם?".
- "הורדתי, אבל אתה יודע איך זה, נדפק לי שוב האיי סי קיו,
ושוב הוא נדפק ושוב ושוב ושוב
ושוב.....(דייייייייייייייייייייייייייייי נמאס כבר מהתוכנה
הזאת........), אז התקנתי מחדש".
- "אהההה.....סתכל, היא שלחה הודעה"
- "לילה טוב לכולם:
   שימי - תהיה בריא...
    שי - בהצלחה מחר במבחן
     רונה - חולה עלייך
      ולכל השאר לילה טוב...".
- "אוף, אני שונא את ההודעות האלו, או שלא מזכירים אותי שם, או
שמזכירים אותי כשאני באינביזיבל וחצי מהאנשים לו רואים
אותי....(בואנה, יש אנשים מטומטמים בעולם הזה...)".
- "ומה הקטע עם הכתב האלכסוני הזה, מה זה אמור להיות בכלל?".
- "בנות, לך תבין גם כן....".
- "ראסמיייייייייייי.............".
- "טוב, זהו, עכשיו אף אחד כבר לא מחובר, אז מה עושים?".
- "איפה שמת את הגיטרה שלך?".
- "השארתי אותה אצל חברים...".
- "אההה... חבל, לא יודע, מה אתה רוצה לעשות?".
- "וואלה, הרגע נזכרתי במשהו, פתח שנייה את האקספלורר אני רוצה
שנייה לבדוק משהו בבמה".
- "בבמה?, למה מה יש לך לחפש שם?".
- "אני רוצה לבדוק אם פירסמו את הסיפור שלי כבר, העלתי אותו
לשם לפני איזה שבועיים, ועדיין הוא לא עלה...".
- "כן, אני יודע, שמעתי שזה מכה שם... יש כל כך הרבה אנשים
שחושבים שהם יודעים לחתוב...."
- "כן, וחצי מהם גם כותבים עם שגיאות כתיב...., זה ממש מצחיק
האנשים האלו שם".
- "כן, אין להם חיים... ממש אין להם חיים, כל מה שהם עושים זה
לבדוק כל יום אם התפרסם הסיפור, ואם הם קיבלו תגובה חדשה, ואם
הם קבלו ציון חמש.....מסכנים..".
- "רוץ מהר, תסגור את הטלויזיה....מהר מהר. מהר....לפני שהשיר
מתחיל....".
- "איזה שיר??".
ושוב בצליל המזייף, שומעים את הפסנתר שחוזר על שלושת התווים
האלו שוב ושוב, דבר שיכול להעיד רק על דבר אחד.... השיר של
לינקין פארק, חזר לרדוף אותנו...
מהר הוא דפק ריצה לכיוון המיטה, הוא מזנק, הוא תופס את
השלט..הוא לוחץ......ופלאק....נקטע השיר באמצע...
- "איזה זינוק...".
- "כן, סתכל, זה פשוט מדהים, הדברים שהאדם מסוגל לעשות במצבי
לחץ".
- "נו, אז התפרסם לי הסיפור?".
- "איך קראת לו?".
- "לא זוכר, חכה שניה".
הוא בא לבדוק.....
- "אמ... לא, לא התפרסם".
- "איזה באסה לך...., אבל למה קראת לסיפור שלך "ימי
חיינו"?...לא מספיק שיש סדרה מסריחה, צריך גם סיפור???".
- "לא יודע, סתם חשבתי על שם, וזה מה שיצא".
- "טוב, מילא, ראיתי דברים יותר גרועים מזה..".
- "משעמם פה....מה אתה רוצה לעשות?"
- "לא יודע, אבל באמת מתחיל להירקב פה".
- "סתכל, ההוא ממגמת פיזיקה פרסם סיפור חדש".
- "מה?, עוד פעם?, הוא לא קרא את הביקורת שלנו מאז??, אני מבין
שהוא לא יודע לקחת ביקורת בונה....אז מה אם כתבנו לו שהוא כותב
חרא ושזה סיפור מסריח....אז שיעלב כמו כולם ושיפסיק
לכתוב...למה שכולם יסבלו?".
- "צודק, אתה יודע, אם הוא כותב סיפורים לבמה, אז כל אחד
יכול....הוא ממש גרוע...".
- "כן....., זה דווקא לא רעיון רע כל כך, בוא נכתוב משהו, גם
ככה משעמם".
- "אוקיי, בסדר, אין בעיה.... אתה רוצה לתכנן את זה קודם?, או
סתם לאלתר ככה באותו הרגע?".
- "נאלתר, אין לי כוח לחשוב על עלילה, ועל סיפור, ועל מוסר
השכל, ועל....מוטיבים, ועל כל ה....ספרות הזאת.........ספרות
עושה לי חרארא...".
- "טוב, נאלתר...חכה שניה צריך לעלות ללמעלה של הדף כדי לכתוב
את הכותרת..".
- "אוף, למה הסקרולר הזה לא עובד טוב !!!!!!!!!!!!".
- "אמרתי לך שסקרולר זה דבר רע".


מחפשים הגיון?, מחפשים הבנה?, מחפשים פירוש שמסתתר אי שם?
אז אין....זה פשוט אילתור, של הרגע, של איש במה עם טיפה זמן,
אפילו אם זה על זמן שינה של לילה שנפתח מוקדם למחרת... וכמובן
שמכיוון שזהו לילה...אז אין מה לעשות חוץ מלכתוב על פיצולי
אישיות...
מה לעשות?!, כנראה שאלו הם באמת ....ימי חיי(נו).....

נ.ב.
אם יש לכם פחד כלשהו מלפתח אישיות שניה, ואתם רוצים להשאר בעלי
אישיות אחת, אז אני אישית ממליץ לא לכתוב סיפור שהוא בעצם
דיאלוג עם עצמכם ובעצם להימנע מכל תקשורת חד ראשית (אפילו אם
זה בכתב), זה דיי פוגם באישיות....