גיל רוזנטל / שבר מחשבה |
כותב את עצמי לקול תקתוק השעון.
הצילו!
הראש שלי מתחלק לאלפי רסיסים,
זכוכית שבורה.
הכול משתקף באלפי צבעים,
אבל אי אפשר להבין את התמונה הגדולה.
מקטע פה,
חתיכה שם,
שום דבר ממשי.
תוך שנייה זה נעלם.
מילים יושבות לי על קצה הלשון,
דמעות בורחות לי מקצה האישון.
אבל שום מחשבה,
ברורה, רועשת,
לא מוצאת לה מקום.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|