בסוף היום שלא נחזור עוד לעולם
מתיישב לי בפינה על סלע קר
מדפדף בזיכרון שלא נדם
איך זה שלא הצלחנו להגשים
וזה אוכל אותי לאט לאט כך סתם
שכרתי חדר מרוחק
אור הנר שם לא פסק
ולא מצליח להחליט

וזה נמאס, אך לא הורג עוד
בגלל זה אני סוחב עוד
בגלל אותה ההרגשה המשונה
שיום אחד זה יפסק עוד
ומכאן אני אצא עוד
לחפש אותך גם אם זה ייקח
את כל הזמן שכבר נסדק
ואז אוכל להתחבר

בתוך בועה של רצף משוגע
צווחה שקטה של מתמוטט
ועוד קבצן שמחטט
תרבות חונקת את עצמה
ובטיילת שחוזר עכשיו משם
אנשים צמודים אך בודדים
מבטים קרים מפוחדים
מה הם מסתירים בתוך עצמם

וזה נמאס אך לא הורג עוד...