|
בסוף היום שלא נחזור עוד לעולם
מתיישב לי בפינה על סלע קר
מדפדף בזיכרון שלא נדם
איך זה שלא הצלחנו להגשים
וזה אוכל אותי לאט לאט כך סתם
שכרתי חדר מרוחק
אור הנר שם לא פסק
ולא מצליח להחליט
וזה נמאס, אך לא הורג עוד
בגלל זה אני סוחב עוד
בגלל אותה ההרגשה המשונה
שיום אחד זה יפסק עוד
ומכאן אני אצא עוד
לחפש אותך גם אם זה ייקח
את כל הזמן שכבר נסדק
ואז אוכל להתחבר
בתוך בועה של רצף משוגע
צווחה שקטה של מתמוטט
ועוד קבצן שמחטט
תרבות חונקת את עצמה
ובטיילת שחוזר עכשיו משם
אנשים צמודים אך בודדים
מבטים קרים מפוחדים
מה הם מסתירים בתוך עצמם
וזה נמאס אך לא הורג עוד... |
|
|
רצים בדרך לעשות
את זה, גונחים
בהנאה בזמן
שעושים את זה,
לא יכולים לחיות
בלי לעשות את זה
לפחות פעם ביום,
אמהות נחנקות
מהתפעלות נרגשת
בעת שפעוטותיהן
עושים את זה,
בונים חדרים
מיוחדים בשביל
לעשות את זה
בהם, שהקירות
בהם הכי יפים
בכל הבית.
אז למה כולם היו
רוצים שזה לא
יהיה קיים?
הרוסיה שמשתייכת
לסוג השני |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.