לברוח לפינות הנייטרליות של השקט. השקט שלי ושלך.

כשהכעס גובר על השכל,
כשהרגש מתפרץ וגועש,
הלבה בתור קללות מתפרצת
ושורפת אותי בתוכך.

מובנת מעליו הפכת מזמן.
הזמן שהיינו ביחד, למרות שאנו עוד כאן.
ההזדמנות להרוס באה ולא הולכת,
ולנצלה חייבים מיליון פעם.

עוצר, מחכה לשנייה, השנייה שתעצור את העולם.
השנייה בה תפני לי פנייך, ותגידי הישאר איתי כאן.
השניות רצות ואיתן עובר הזמן.
השנייה הגיעה ואת אומרת לי "תלך מכאן".

לא לשנייה הזאת ציפיתי,
לא חיכיתי שתביני מהותי,
אבל בכל זאת תמיד רציתי,
רציתי שתאהבי רק אותי...

אבסורדי המצב אליו נקלענו,
ילדינו מחכים ממש ליד.
ואני מביט בעינייך, מביט ונהיה מבועת.
את אומרת הגיע הרגע, הזמן להוריד מפרשים.
אומרת שנצא ללא פגע, ואולי ללא רוח חיים.
שותקת ושוב הוא איתנו,
השקט של המלאכים.
ובכל זאת לשמור לא זכרנו
על האהבה עודינו חיים.

השקט, השקט שלנו,
זוכרת כשעוד היינו צעירים?
עכשיו מחויבים להיות אנו
בפינות הנייטרליות, לא בשבילנו, בשביל הילדים.