התעוררתי בסביבות שמונה בבוקר, לא ברור איזה ערפול גדול וכבד
יותר - זה שבאוויר הדחוס עשן סיגריות ונדבק לי לשיער ונכנס לי
לריאות ולנשמה, או זה שבראש העמוס מספקולציות, תיאוריות ושאר
וירוסים שהולכים ומתפשטים ונכנסים לי לורידים ושוב - לנשמה.
בכל אופן ברור שהערפול רב ממדי ודו כיווני. לבשתי את הגופייה
הלבנה ואת המכנסיים השחורים ההדוקים אך לא מדי, שטפתי פנים,
צחצחתי עם האצבע, נישקתי נשיקונת, המתקתי: "ביי מותק", הוספתי:
"תהנה בטיול לצפון עם החבר שלך" ויצאתי. זאת הייתה בסך הכל
הפעם השנייה בחיי שיצא לי לטרוק מאחוריי את דלת ביתו של "מותק"
ועדיין הייתה לי תחושה של זרות מהבית, מהרחוב ומ"מותק". לא
שהיו טריקות דלת דרמתיות או משהו כזה, אלא פשוטות כמשמעותן:
הייתי פה ועכשיו אני משתמשת בדלת כדי לצאת מפה, זה הכל. אני
בטח אעבור עוד בדלת הזאת, אכנס דרכה, אצא ממנה, או שלא. אולי
זאת בכלל הפעם האחרונה שהיא משמשת אותי, הדלת. אז עכשיו בדיוק
יצא שיצאתי.

נכנסתי למזדה הכסופה של אימא, שהייתה במוסקבה באותה עת ופצחתי
בסדרת הריטואלים של התחלת נסיעה. מצמידים את הסלולארי
לדיבורית, את הרדיו למקום של הרדיו (בטח יש לזה שם), את המפתח
לסוויצ'ר, את המצמד מצמידים לרצפה, את ההילוך לרוורס, את
הסיגריה לשפתיים, את המצית לסיגריה והיום מתחיל. בדרך אני מנסה
לעכל את אירועי הלילה הקודם, תוך ניתוח כל הנסיבות, התוצאות
האפשריות, הדברים שנאמרו, הדברים שלא נאמרו, וכל מה שהוביל לזה
שבשורה התחתונה או בשפה התחתונה יש לי טעם לא טוב מ"מותק".
ובכלל, מותק לא כל כך מתאר נאמנה את הבחור הזה. מושך - כן,
מעניין - כן, סקס סמים ורוק אנד (סושי)רול - כן, אב ילדיי - לא
נראה לי. אף על פי ששמו היה הרצל, אני בהחלט לא ציפיתי ממנו
לשום הכרזה.

משתעשעת ברעיון שהיה נחמד לו היה עכשיו סאונד של יריית פתיחה
ברקע להכרזת תחילת היום, אספתי את עצמי לבוקר יום שני. במהלך
היום, הטעם הלא טוב בפה הצליח לחלחל פנימה, כך שלפנות ערב, הוא
כבר התפשט והיה לי טעם-לא-טוב-בפה גם בבטן, בידיים ובכפות
הרגליים, ובקיצור, היה לי טעם-לא-טוב-בפה בכל הגוף. חלחלה.

בבוקר יום שלישי הייתה לי תחושה מוזרה. ספק פחד ספק התרגשות
ממשהו שעוד לא קרה אבל אוטוטו יקרה. אפשר לומר שהייתי אז באיזה
סוג של אופוריה, שהייתה מלווה בהבזקים של חרדה מלאבד אותה.
עשיתי כל שביכולתי לא לתת לתחושה שאני בעניינים, שלא לומר
במרכז העניינים, שלא לומר זורמת עם הזרם וחיה את החיים, לחמוק
ממני. אני שוחה כמו דג בעיניים עצומות בים האפשרויות שיש לעולם
להציע לי. העתיד טומן בחובו דברים גדולים באמת. באמת גדולים.
דברים גדולים גדולים. אני מרגישה את זה. כל מה שאני צריכה
לעשות זה להמשיך להיות במקום הנכון ובזמן הנכון ושם אני צריכה
פשוט להמשיך להשפריץ את קסמיי לכל עבר במין טבעיות נינוחה,
כבדרך אגב, כאילו זה לא דורש ממני אנרגיה. אני לא מייצרת משהו
אלא פשוט נוטפת אישיות שכדאי להכיר אותה, לבלות איתה, לעבוד
איתה, ללהק אותה, ללקק אותה. וכל הקודם זוכה. אני בתולת ים,
אני מלכת הדבורים, אני שוברת הלבבות (השבורים), אני מאחרת
לעבודה.

מצאתי חנייה מעולה במעלה הרחוב, הסמוך למשרד של חברת התקשורת,
בה שימשתי פקידת קבלה בלתי מוסמכת בעליל (מי אמר שאין חניה בתל
אביב?). במזדה של אימא לא היה תו חניה אזורי, אבל עשיתי חשבון
ששווה לי להשקיע קצת כסף על כרטיסי חנייה תמורת רכב ממוזג
לשבוע, שלא כמו הרנו אקספרס שלי, אשר מחייב אותי להחזיק גליל
נייר טואלט לניגוב הזיעה בשקע שבין שדיי (ומדובר בשקע לא קטן.
שקע עם נוכחות. גומחה.). כמובן, ברוב המקרים לא הזדמן לי לרכוש
מבעוד מועד כרטיסים, או במילים אחרות -האיש הקטן והמשופם,
שעובר עם סלסילה ומוכר כרטיסי חניה בדיוק באותו הרגע לא היה
בסביבה. אולם בבוקר זה היו ברשותי שני כרטיסים. שעתיים מתוך
תשע זה יותר מכלום מתוך תשע - הנחתי, ופסעתי במורד הרחוב אל
עבר המשרד.

בתור סתם בחורה הייתי פקידה מזעזעת, אבל בתור שחקנית הייתי
פקידה לא רעה בכלל. ברגע שפיצחתי את דמות המזכירה התחלתי לשלוט
בשפה, באופן הדיבור ובעיקר פיתחתי יכולת אלתור, שלה נזקקתי
פעמים מספר כדי לתקן את הפשלות שעשיתי. טוב, מה לי ולפקידות?
אני לא איזה בורג טכני במערכת כלשהי, אני לא המקשרת בין מושכי
החוטים, אני מהמקושרים, אני מהחלונות הגבוהים, אני בת מלך
בתחפושת של ענייה, שבאה כדי לראות איך העם חי.

אחרי עשרות כוסות קפה שהכנתי לעם, וכמה פגישות שתיאמתי לעם,
ואינספור פקסים שפיקססתי לעם, הגיעה השעה להפסיק עם השטויות
האלה וללכת הביתה. התיוקים והטלפונים מתבקשים לפנות את מקומם
לדברים החשובים באמת בחיים, חשבתי בעודי פונה אל הפיצוציה
הסמוכה, שמוכרת ווינסטון לייט בחצי שקל פחות משאר הפיצוציות
בתל אביב (חוץ מ"סופר בבא"). דברים על מהות החיים כמו מה קורה
עם הרצל -  אני רוצה אותו? אני לא רוצה אותו? הוא רוצה אותי?
הוא לא רוצה אותי? אני רוצה שהוא ירצה אותי? ולמה אם הוא לא
רוצה אותי אני אוטומטית רוצה אותו מאוד? וכו'. מה זה כל הרצון
הזה? איזה מניע דוחף את גלגלי המוטיבציה לנוע ולפעול? אני אראה
אותו היום? לגלח היום או מחר? להיות סלקטיבית בגילוח או ללכת
עד הסוף? כל השאלות הבנאליות האלה גרמו לי רצון להקיא מעצמי
והלאה ולא ידעתי אם יש לי כוח או רצון או החיבור של שתי המילים
כדי להמשיך את כל הסיפור הזה עם הרצל.

בערך בדו"ח השלישי שנתקלתי בו במעלה הרחוב, הבנתי, שלא אני ולא
המזדה של אימא נצא מזה נקיות. המותשות מהשאלות והייאוש מהדו"ח
חברו להם יחדיו והביאוני למצב לא משהו בכלל. כמו שאמרתי,
חלחלה. כדי למצות את המצב הזה החלטתי ללכת עוד כמה צעדים אל
עבר פי התהום ובטרם הגעתי למזדה, קבעתי, שאם יהיה דו"ח, סימן
שאני, עם הרצל ועם השאלות הרבות מדי לרומן בהתהוותו, גמרתי.
כשראיתי את הדו"ח כבר הייתי מוכנה אליו ואל הדין שגזרתי על
עצמי ולכן, לא רק שלא התרגשתי, כששלפתי את המסמך מהווישר, אלא
אפילו עשיתי זאת די בנונשלאנטיות, במין הכנעה מודעת לעצמה. לא
ידעתי אם לצחוק או לצחוק בקול רם, כשהפכתי את המסמך, שנזכר
לעיל (ועוד יוזכר בהמשך) וראיתי שתוכנו: "לא לתשלום - אזהרה
בלבד!!!". כנראה, הפקח ראה שניסיתי והחליט לשחרר אותי על תנאי,
מתוך רכות לבב, או שאולי דיווחו לו בקשר, שהאיש הקטן עם
הסלסילה נתקע בדרום העיר או משהו כזה. איך שלא יהיה, הרגשתי
כמו בובת קפיץ, שבבת אחת נעמדה ומתחה את איבריה. האופטימיות,
שהציפה אותי, היה בה משהו קסום וטוטאלי כל כך, כמעט פטאלי.
מישהו שם למעלה דאג למתוח לי את הקפיץ.

לא כל כך הבנתי את פשר הדו"ח והשלכותיו על עתיד היחסים שלי עם
הרצל, אבל דבר אחד היה ברור: אני, עם הרצל ועם השאלות הרבות
מדי לרומן בהתהוותו, עוד לא גמרתי. קיבלתי גלגל הצלה ויש לי
סיכוי לעלות לשלב הבא. פתאום גם הבנתי מהו הדבר שמניע את גלגלי
המוטיבציה לפעול. הוא נובע מאותו המקום בבטן, שבו חשתי את
האופטימיות הקוסמית הזאת. כי מהי אופטימיות, אם לא האמונה בלב
פנימה, שאתה תצליח לממש את רצונך, שתצליח להשיג את מבוקשך? ואם
אתה יודע שתצליח ויהי מה, הרי ברור שתהיה חדור מוטיבציה לפעול,
כי אין צ'אנס שתיפול. מכאן הגעתי למסקנה, שהאדם חדור תשוקה
ומוטיבציה לפעול מעצם קיומו. בכל רגע ורגע יש לו רצון קטן
להשיג משהו. מה שעוצר אותו או מוריד לו את הווליום זה הפחד
מכישלון ותו לא. גם כן תובנה. אין שום בעיה, עכשיו שפיצחתי את
מנגנוני האגו האנושי, כל שנותר הוא פשוט לא לפחד! כל כך פשוט -
איך לא חשבתי על זה קודם?  

בכל אופן, לא נתתי לציניות לדכדך לי את האידיליה ונתתי לסיפוק
ולניצחון ללוות אותי בדרכי הביתה. שלושתנו הרגשנו שטוב לנו
ביחד והמילים: "לא לתשלום" לא חדלו מלהדהד כמרקדות להן ברקע.
תחושת ה-"הכל קטן עליי" קיבלה חיזוק נוסף, כשאני קיבלתי sms
מהרצל (נורא באופנה ומאוד שימושי כל תחום ההודעות
הטקסטואליות), שהודיע שהוא יוצא תל אביבה ושנדבר כשהוא יכנס
לאזור חיוג 03. סיפוק! החזק חזק את ניצחון הקטנטן ביד וחגרו
חגורות! - ציוויתי, כי כבר לא היה ספק - אני עליתי שוב על הסוס
וחזרתי למסלול, משאירה מאחוריי ענן אבק. ברוח הספרטניות, שסטרה
ללחיי, גמלה ההחלטה בלבי לגלח הכל.

היה זה משהו אחר ממשב רוח כלשהו שסטר ללחיי, כשראיתי את הרצל
ברחוב בלפור, כעבור מספר דקות, מתרוצץ כאיילה סביב איזה רכב
תקוע ובחורה נאה עד מאוד ושווה תקיעה בפני עצמה. לא האמנתי
לעיניי הרואות. איזו סטירת לחי קיבלתי בבטן! חזרתי דרך יוחנן
הסנדלר, שנקין ויוסף הנשיא אל הצומת הארורה במהירות מרבית,
מקווה להספיק לראות אותו שוב, לעמוד על פשר מעשיו של השקרן
הנלוז, ואולי לדרוס אותו בטעות יחד עם הדוגמנית שלו. מה חשבתי
לעצמי? איך לא ראיתי? ראיתי אותו שוב בהגיעי לצומת. הוא עדיין
כרכר כתרנגולת סביב הרכב התקוע, שבינתיים העמידו בצד הדרך.
חניתי את רכבי מטרים ספורים לזירת הפשע והמשכתי לבלוש.
התרנגולת התרוצצה כאיילה בניסיונה לעשות את המעשה הגברי הראוי
ולמצוא כבלים. יצאתי מהאוטו והתחלתי לדלג מאחורי הרכבים החונים
אל עבר הזירה בתקווה, שמקרוב אוכל לקלוט את סוג המבטים בין
התרנגולת לג'ירפה, אם יש אינטימיות ו/או מגע, כשלפתע, בלי
שהספקתי להבין איך, הוא חלף ממש מעליי, הגוחנת מאחורי סוברו
ג'אסטי בפינה. אחוזת בהלה נמלטתי על נפשי, נכנסתי למזדה
והתקפלתי הלומת דופק על המושב לצדי. מקווה שלא הבחין בי המשכתי
לחכות עוד דקותיים, טומנת את ראשי במושב, שם חייך אלי הדו"ח
ממקודם. פתאום מילת האזהרה נראתה משמעותית הרבה יותר מחברותיה
- "לא לתשלום". צמרמרת עברה בי נוכח צירופי המקרים האלה שקרו.
קיבלתי איתות, ללא ספק. אות אזהרה. כשהרמתי את הראש להציץ, הוא
כבר לא היה שם ואני נותרתי לבד עם העלבון (סיפוק וניצחון נטשו
אותי בדיוק כשהייתי זקוקה להם. נפרדנו כך.). סטורת לחי ובטן
דידיתי במעלה המדרגות המובילות אל דירתי המקסימה ברחוב יוסף
הנשיא.

תסריטים על גבי תסריטים חלפו במוחי, כשלבסוף, אחרי חמש דקות
בערך, הרמתי את השפופרת וחייגתי.
"הי מותק מה שלומך?" פתחתי.
"בסדר" הוא ענה והוסיף: אני ממש קרוב לתל אביב".
מעניין כמה רחוב בלפור קרוב לתל אביב - חשבתי ושאלתי: "תגיד
לי, הרצל מותק (הייתי קולית), הכל בסדר איתך?"
"מה זאת אומרת? כן, כן, הכל בסדר, אני אתקשר אלייך כשאני אגיע
הביתה"  שיקר והוסיף לשקר: "עוד איזה 20 דקות".
"ואז נוכל לדבר? באמת לדבר?ככה, דוגרי?" זרעתי את גרעין
החרדה,
"מה?" נחרד הוא, "מה זאת אומרת?"
"שום דבר, פשוט תתקשר אלי כשתוכל לדבר איתי באמת, אבל רק באמת,
בסדר? ואני לא רוצה לחכות יותר מדי זמן."
"בסדר" סנן בהיסוס. "ביי".
"ביי".

כיוון שלגלח כבר לא הייתי צריכה, לא היה לי דבר לעשות, בזמן
שחיכיתי לצלצול הגועש, מלבד להמשיך ולהריץ עוד תסריטים על גבי
עוד תסריטים. סיפורים רבים זרמו בקצב מסחרר ואף כי היו שונים
זה מזה בז'אנר שלהם, לאף אחד מהם לא היה "הפי אנד". אני מוכרחה
להודות, שחלקם היו סיפורים לא רעים בכלל. בלטו בעיקר שתי
טרגדיות בנוסח המחזאות היוונית הקלאסית, כמה מלודרמות, משהו
כמו שבע קומדיות, חמש עשרה סאטירות וגרוטסקה אחת. בדיוק
כששקלתי אם לשתות עוד שוט של וודקה (יש הרגלים שנשארו מבית אבא
הרוסי) הטלפון צלצל.

"שלום" נאנח.
"שלום שלום, הגעת הביתה?"
"כן"
"ועכשיו אתה יכול לדבר? באמת?"
"אני לא מבין מה את רוצה ממני." היתמם.
"אני גם לא מבינה. איך אדם יכול להיות בשני מקומות בו זמנית".
"מה?"
"מה מה? נו, באמת, אמרת שנוכל לדבר באמת, לא?"
לא ידעתי מאיפה לתקוף את השועל. לא ממש הכנתי את מלות הפתיחה
מראש ולא הייתה לי טקטיקה מפורטת, אבל אם לדבר דוגרי ביקשתי,
הרי שהייתי צריכה לתת דוגמה אישית ולהעמיד את רמת השיחה הזאת
במישור הכי אמיתי, פתוח וישיר.  
"אני ראיתי אותך. בבלפור. לפני חצי שעה. יכול להיות?"
"אוי ואבוי" נשף בכבדות ושתק.
"יכול להיות" הודה לבסוף. "אני לא מאמין שראית אותי. אני פשוט
לא מאמין."
"כן, גם אני לא יכולתי להאמין שזה באמת אתה. אז אתה רוצה לספר
לי?"
"טוב. אז אני אספר לך. אז תשמע (לא מבינה את הפניה בגוף זכר
ככינוי חיבה או לשם ריכוך והיא איננה חביבה עלי). מה שקרה הוא,
שהייתי חייב לסגור איזו פינה עם מישהי שיצאתי איתה לפנייך
ותכננתי לגמור איתה ולפגוש אותך אחרי כן. לא סיפרתי לך שכבר
הגעתי כי לא רציתי לבאס אותך. אז שיקרתי. שקר לבן. הבחורה
מבלפור זאת בכלל איזו חברה טובה, שנתקעה עם האוטו והתקשרה אלי
כשהייתי בדרך לאקסית. אז באתי לעזור לה, את מבינה? בסך הכל
המניעים שלי היו טובים. אפשר להבין אותי, לא?"
הסיפור שלו היה נשמע פשוט ומסובך כאחד. פשוט הסתבכתי. רציתי
להבין, לסלוח, להחליק, אבל לא יכולתי. האמת שלי הייתה אחרת
והיא זו שיצאה ממני, כנפלטת ללא שליטה.
"אני יכולה לסלוח על שקר לבן, זה לא העניין, אבל באיזשהו מקום
כבר קיבלתי את האיתותים שלי, שמשהו כאן לא בסדר, עוד לפני
האירוע המצער. זה אמנם הכה בי, לראות את השקר שלך מול עיני
באופן מוחשי שכזה, אבל לפחות הקול הפנימי שלי קיבל סוף- סוף
גושפנקה לדבר ומה שהוא רצה להגיד זה: "היזהרי". אין לי כוח
לבנות משהו שנהרס לפני היווסדו. פשוט לא בא לי על זה."
"אני מבין. טוב, אבל היה בינינו משהו... את חייבת להסכים איתי
שהייתה כימיה חזקה, שהיה איזה חיבור מסוים."
נימת הפרידה בדבריו תפסה אותי עם המכנסיים למטה. אני בכלל לא
התכוונתי לגרום לו לדבר עלינו בלשון עבר, זה גם לא נכון
תחבירית. לא ניתן להגיד: "הייתה כימיה חזקה", יש לומר: "ישנה
כימיה חזקה". מה פתאום הוא "מבין"? שיסתור אותי, שינסה לשכנע
אותי, שילחם כמו גבר, התרנגולת!
"כן, כן, היה לנו מאוד כיף." עודדתי.
"מאוד כיף" סיכם.
פתאום עברה בי המחשבה, שאולי הוא מרוצה מנקודת המילוט, ששרטט
לו הגורל במתנה, שאולי הוא בעצם רצה כבר לצאת מהכביש המהיר,
אבל פספס את הפניה הקודמת, כששאלתי:
" אתה מרגיש קצת הקלה?"
"הקלה? מה יש לי להרגיש הקלה?"
"אז מה אתה מרגיש?"
"אני מרגיש אידיוט."
"טוב, אתה קצת אידיוט." החנפתי.
"תודה רבה". הסמיק בענווה.
"אז..." חיכיתי שיתחנן. זה לא שהדברים שאמרתי היו מניפולציה,
אני הקשתי עליו מתוך פחד אמיתי, פחד שהלם בי ללא הרף:
"היזהרי...היזהרי...". ידעתי, שהסטירה תבוא. השאלה הייתה רק
מתי. עכשיו זו סטירת לחי בבטן, מחר ניסור הקרביים. ובכל זאת,
חיכיתי.
"ביי." קטע לי את חוט המשאלה.
"שלום". הספדתי.

אחרי הכל, אי אפשר לצחוק לצחוק-הגורל. צריך לדעת מתי לקום
משולחן ההימורים ביתרון יחסי. זהו זה, חשבתי. אני, עם הרצל ועם
השאלות הרבות מדי לרומן בהתהוותו, גמרתי. לרגל הסגירה החגיגית
החלטתי לגלח הכל ולהזמין את כל מי שהיה שותף לתהליך: יצרים,
שהיו המפיקים הראשיים, תשוקה, שהייתה הספונסרית, להט, שהיה
אחראי על הצד הקריאטיבי, תמיד לבוש במיטבו, חיית מסיבות
ואקסטזי, שלעתים היה דלוק ולעתים היה בדיכאון שאחרי, ספוג
שאריות של ספידים, את הלבטים, קבוצה של אינטלקטואלים
מזוקנים, שאהבו להתמסטל ולהתפלסף, ותמיד לבשו שכבות של בגדים
ארוכים, גם באוגוסט, חששות, שהיו חבריי הטובים והנאמנים,
מהסוג שאפשר לסמוך עליהם, שתמיד יהיו שם וגם הם, כמו הלבטים,
הרבו בחשיש, את חרדה, חברת ילדות, את הכעסים, כל החבר'ה
מהנהלת חשבונות, את הזיכרונות, שתמיד איחרו והגיעו אחרי
שכולם עזבו ונגמרה המסיבה, ותמיד היו פיקחים ומפוקחים, אף פעם
לא נגעו בסמים, כי זה לא עושה להם טוב, לטענתם, את ציניות,
שהייתה בחורה, שהדיאטה יפה לה יותר מהבגדים הצמודים, שהתהלכה
בהם בכבדות ובמין עייפות תמידית, את אירוניה, חברתה
הממושקפת, את גאווה, חברה רוסיה שהכרתי בצבא, את
תחושת-אשם, שהייתה פולניה ולסבית, את סיפוק וניצחון, את
עלבון וכמובן את אבא ואימא, שבלעדיהם כל זה לא היה קורה.

אחרי חצי בקבוק וודקה, כשכבר היינו כולנו במצב של שיכרון
חושים, פצחתי בנאום: "קודם כל, אני רוצה להודות לכם שבאתם,
כולכם. תודה. התכנסנו כאן הערב כדי לציין דקה למותו של הרצל.
מי היה הרצל? איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא? אני זוכרת את
הפעם הראשונה, שראיתי את הרצל. זה היה בצהרי אחד הימים של סוף
יולי..."
"אני רואה שקצר הנאום הזה לא יהיה" לחשה ציניות באוזני
אירוניה, תוך שהיא מכרסמת מקערת הבייגלה, שאחזו שתי ידיה
בקנאות. "אוי נו באמת, תפסיקי להיות כזאת, זה החלק הכי
מעניין." התערבו הזיכרונות. "מישהו דיבר אליכם?" מחתה ציניות
והפנתה את מבטה אליי בהתרסה. אני, מצדי, המשכתי לצ'זבט:
"...הוא לבש גופייה אפורה ומכנסיים שחורים אווריריים והיה
מטווס את גופו במורד הרחוב. מבטנו נפגשו לרגע והוא חלף על פניי
בדרכו למשרדי החברה, בה הייתי אני מתייקת ומפקססת ואילו הוא
היה מביים קדימונים של סדרות טלוויזיה. נדמה היה לי שחייך
אליי. כבר אז הוא לא כל כך מצא חן בעיני. כעבור כמה שבועות
ולאחר מספר אינטראקציות והיתקלויות חטופות במדרגות הבניין או
על יד הפיצוציה, הוא התקשר לקבלה והציע לי להיפגש איתו לקפה
מחוץ לשעות הלימודים. הסכמתי להצעה להיפגש איתו והצעתי בחזרה
לשדרג את הדייט לסושי בבר אפלולי. קבענו. מאותו לילה של יום
חמישי זכור לי הרגע, שבו באופן בלתי צפוי וכמעט אקראי חשתי,
שאני מתאהבת. היה זה, כשליווה אותי יד ביד לטואלט של המועדון
לעשות פיפי, כי הבחין שאני עלולה למעוד במדרגות מפאת חוסר
שיווי המשקל שחצי בקבוק יין אדום גורם בדרך כלל. זה היה כל כך
רומנטי בעיני. לאחר שהתרוקנתי הוא תפס אותי במותניי, הציע
שנתחתן, והדביק לי נשיקה רטובה, שכמעט מילאה אותי באותה כמות
הנוזלים, שזה עתה נפטרתי ממנה. אז או אז חשתי שנפתח בלבי תיק
ושמו: הרצל".

"את הולכת להתחתן?" קטעה אותי לפתע אימא בחשש, שלא ברור אם הוא
שמא אשיב בחיוב או בשלילה. "אימא, נו באמת... זה מה שמעניין
אותך?" השבתי בשליליות והמשכתי בסיפור כאילו כלום:
"...בקיצור, אפשר להגיד שהיה דייט לא רע. זרם. משם לא היה אלא
להמשיך ללוקיישן הבא, הלא הוא הבית של הרצל, או ליתר
ספציפיקציה - המיטה, שהייתה בערך בגודל החדר שלי ביוסף הנשיא.
במגה מיטה של הרצל התלטפנו ברוך ובאגרסיביות, עישנו, שתינו,
צחקנו, עינגנו, עישנו, התענגנו, גמרנו, נרדמנו ויהי בוקר יום
שישי". הדברים שאמרתי היו, ככל הנראה, יותר ממה שאבא יכול היה
להתמודד איתו, כי הכחכוח בגרון שהיה לו כשאמרתי -
"ובאגרסיביות" התפתח לשיעול די רציני ב - "התענגנו, גמרנו"
ובסוף המשפט שלי הוא כבר נעמד על רגליו וסימן לאשתו שהגיע הזמן
ללכת. "טוב, אז אנחנו נלך, כבר מאוחר." הכריזה אימא כאילו זה
היה הרעיון שלה, ונפרדה מכולם."תהי בקשר" נישקו והלכו. איפה
היינו?

"התעוררנו בבוקר יום שישי, צחצחנו, עישנו, שתינו, וכל אותה עת
תחושת אי נוחות הייתה מרחפת בינינו. חשנו לא כתמול. טמנו את
התחושה מתחת לשטיח והוספנו לעשן, לשתות, לגמור, לגמור, ויהי
ערב ויהי בוקר יום שבת. התעוררנו והיינו ריקים. איכשהו הקסם
נמוג לו וכבר לא נותר מקום מתחת לשטיח כדי לאחסן את אי
הנעימות".
"וואי, אחותי, זוכרת ת'שבת הזאת? היה לי כזה הנג אובר עצבני,
אין, אין, הייתי גמור." שיתף להט את תשוקה, תוך שהוא מאפר
בעצבנות את סיגריית הקאמל. "אני לא יודעת, נראה לי שזה היה
אחרי שעזבתי." השיבה תשוקה באכזבה. "הייתי צריכה ללכת מוקדם
באותו בוקר כי היה לי אודישן - שכחת?" התלוננה. "אני לא זוכר
כלום, אני. הסמים דפקו לי ת'מוח." ניער את עצמו להט מאחריות,
והעביר אותה הלאה: "חוץ מזה, ממתי יש אודישנים בשבת?" "מה זה
קשור?!" התלהטה תשוקה. "אתה כזה אגואיסט!" הטיחה. "זה מה יש."
סיכם להט בעיניים מאיימות, שאומרות: תפסיקי להתגרות בי! תשוקה
קלטה את המסר, ספגה את העלבון, נאנחה עמוקות והפנתה תשומת לבה
אלי.

"...אז החלטנו שדי. וכך, כעבור ארבעים ושמונה שעות יצאתי
מהמולטי מיטה של הרצל אל העולם...". רגע לפני שהתחלתי לספר
אודות הערפול הכבד, שאפף אותי יומיים לאחר מכן בסביבות שמונה
בבוקר, כשהתעוררתי בפעם האחרונה לצידו של הרצל, נשמעו דפיקות
בדלת.
ציניות זינקה מכיסאה במהירות שאינה אופיינית לה להציץ מי זה
מאחורי הדלת, מיהו האביר על הסוס הלבן, שהגיע לגאול אותה
מהשעמום. "אתם לא תאמינו.." הסתובבה אלינו ציניות ופניה לבנות.
"נו, מי זה, מי זה?" זירזה חרדה. "מי שם?" התעוררו יצרים. "נו!
תגידי כבר!" דחקו הכעסים. "אם תרצו - אין זו אגדה, הרצל בא!"
בישרה ציניות בחגיגיות. דממה השתררה בחדר.

שוב דפיקות. חרדה החלה מתרוצצת בחדר בהיסטריה ולמלמל בחוסר
אונים: "מה נעשה? מה נעשה?" "מעניין אם הוא נתקל באימא ואבא
בדרך לכאן" תהתה אירוניה. "נו, מה זאת ההתמהמהות הזאת? תיפתחו
לו כבר!" קרא להט. "מה פתאום! שיתייבש! שירקב!" מחו הכעסים.
"בדיוק! צריך ללמד אותו מי הבוס כאן!" הטיפה גאווה והוסיפה
להתסיס: "אנחנו נראה לו, לתרנגול, מאיפה משתין הדג!". שוב
דפיקות. "טוב, אז אני קם לפתוח בעצמי." קבע להט וקם אל עבר
הדלת."אובר מיי דד בודי!" הכריז עלבון באסרטיביות מתפרצת וחסם
את להט בגופו. "ש-ק-ט!!!" נעמדתי על השרפרף האדום וזעקתי
בתחינה. הבנתי שאני לא יכולה לקבל את פניו של הרצל עם סערת
הרגשות שהתחוללה פה, ואיימתי על כולם, שאם הם לא שותקים תכף
ומיד ועושים את עצמם כאילו הם לא כאן אני לא מדברת יותר עם אף
אחד מהם לעולם. דממה שאחרי הסערה השתררה בחדר.
 
פתחתי את הדלת בקמצנות ונשענתי עליה, מסתירה את פלג גופי
התחתון מאחוריה. הרצל עמד שם, בקבוק יין בידו האחת, שני פרחים
בשנייה, וחצי חיוך מתנצל על שפתיו. רציתי לקפוץ עליו, להדביק
אותו לקיר, לקרוע את הטי שרט השחורה הצמודה אך לא מדי שלו
מעליו, להצמיד את הלחי שלי אל החזה שלו ולאט לאט לסובב את
ראשי, לנשק את השקע שלו ואח"כ את כל השאר שלו. רציתי לחבק אותו
אבל כל מה שיצא לי זה לחבק את משקוף הדלת הפתוחה למחצה ולשאול
בחיוך מטומטם: "מה? מה?..."
"אני לא יודע". משך בכתפיו.
רציתי להגיד לו שאני סולחת לו ושאני מתה עליו אבל כל מה שיצא
לי זה לעסות את מצחי בכף ידי במין בלבול שלא יודע מה לעשות עם
עצמו ושוב לשאול: "מה?..."
"טוב, בוא רק נשתה כוס יין ואני אלך, מה אתה אומר?" הציע.
חביבה הייתה עליי הפניה בגוף זכר ככינוי חיבה או לשם ריכוך.
פתחתי את הדלת לרווחה והזמנתי אותו להיכנס.

ישבנו מרוחקים, שתינו יין ודיברנו על עצמנו. הוא דיבר על עצמו
ואני דיברתי על עצמי ועל עצמו והוא דיבר על עצמי גם. סחור סחור
חגנו סביב עצם העניין אבל לא לקחנו את העצם הזאת בין השיניים
ולא נגסנו בה, ולא מצצנו אותה ולא התמסרנו בה ולא נלחמנו עליה.
אני לא יודעת למה, בעצם.  כנראה, הרגשות שלי לקחו אותי יותר
מדי ברצינות ועשו את עצמם כאילו הם לא כאן באופן כל כך משכנע
שאפילו אני האמנתי להם. שמעתי את עצמי אומרת כל מיני משפטים
רציונאליים כמו: "בוא נודה בזה, אנחנו לא באמת צריכים להיות
ביחד, זה לא ממש עובד בינינו, זאת אומרת, משהו שם לא מסתדר, לא
מתחבר, יש איזו אי נוחות, אני צעירה מדי בשבילך, אתה צריך
להיות רציני, אתה לא רציני, נו, באמת." ואותו מקבל את דבריי
ומסכים איתי: "כן, כן, את צודקת. כן, זה נכון. אי נוחות, כן."
. השד יודע מאיפה היה לי הכוח להגיד: "לא נראה לי" כששאל: "אז
את חושבת שזה יעבור לך עוד כמה ימים?". נפרדנו בנשיקה קטנה
מנשוא והוא הלך. אפילו בלי חיבוק. זהו... אני עם הרצל ועם
השאלות הרבות מדי לרומן בהתהוותו, גמרתי. שוב.

הזיכרונות החלו אוספים את שאריות הבייגלה והכוסות הריקות אל
תוך שקית אשפה וכולם החלו  מקפלים את עצמם ואת החגיגה. "לא
נורא, יהיה בסדר, לפחות יש לך אותי." ניחמה גאווה תוך שהיא
מרוקנת את בקבוק הוודקה לכוסה. "כן, אני יודעת. יהיה בסדר"
הודיתי. "עד הפעם הבאה" נפרדו כולם זה מזה. "נתראה בשמחות"
איחלתי אני. ויהי לילה ויהי בוקר הימים הבאים.

אני לא שכחתי את הרצל בבקרים, בלילות, חשבתי וחשבתי ולא מחקתי
את מספר הטלפון שלו. בצדק, כי זה לא היה הסוף. הsms- המיוחל
הגיע כעבור שבוע, ואנחנו חזרנו ונפרדנו וחזרנו להיפרד בתדירות
של כמעט אחת לכל פגישה. לא שהיו הרבה כאלה. נפגשנו בערך עוד
שלוש- ארבע פעמים עד שלא נפגשנו יותר. מאז נפגשתי עם יצחק ועם
משה ויוסף ועם שלמה, אבל לא שכחתי את הרצל ולא מחקתי את מספר
הטלפון שלו. היום אני יודעת שזה היה סתם חלום, שהכל בראש, שזה
עניין של בחירה. "אם תרצי" - אני אומרת לעצמי, "אין זו אהבה".
היום אני יודעת שכל ההתעסקות שלי בזה לקתה בחוסר קשר למציאות
וגבלה בפתטיות. אני יודעת שהאהבה הזאת היא פיקציה, אבל אם הרצל
יבוא היום, עכשיו, ויגיד לי שזה לא נכון - אני אאמין לו.