העולם היה נחמד, מאז ומתמיד הוא היה נחמד. במיוחד אהבתי את
המקום ההוא שטסתי אליו עם ההורים שלי. הם אמרו שזה מקום של
אסון גדול ומקום רע, איפה שהשטן עצמו היה בוחר להקים את הבית
שלו, אבל אהבתי את המקום ההוא.
העצים הגבוהים והירוקים הפסיפס היפה משובץ עלים חומים וצהובים.
כרי הדשא שנמשכו לאופק והיא מכוסים בקרח לבן וצחור מהלילה הקר
והנקי. תמיד אני נזכר במקום ההוא בחלומות שלי.
היה לי בית יפה, לבן ומבריק עם שתי קומות וגג רעפים אדום, כלבה
לבנה ויפה שנחה בצל של עץ התפוח הגדול במרכז הגינה,
הספסל-נדנדה בצבע לכה.
היה לנו חלון כזה גדול ושקוף בחלק הקידמי של הבית בקיר של
המדרגות. זה נתן הרבה אור והרגשה כאילו הבית פתוח ומזמין. בקיץ
היו צומחים תותים אדומים ומתוקים מתחת לעלים הגדולים
והירוקים.
והפיסיקה, הפיסיקה היא דבר נהדר, היא נותנת לך כוח, את הכוח
לחזות את העתיד, את הכוח לנצל אותה לעשות דברים כבירים כמו
מטוסי קרב אימתניים או מעבורות חלל. הפיסיקה עוזרת לך להבין
יותר טוב את מה שקורה סביבך, היא עוזרת לך לגלות את האמת.
אהבתי ללמוד פיסיקה, המשוואות האלו שתמיד נראה כל כך הגיונית,
הגלים שיוצרים הרמוניות אחד עם השני, בעצם גם המתימטיקה,
המתימטיקה והפיסיקה מתחברים ביחד כמו זוג מחליקי קרח מקצועיים
שמכירים אחד את הצעדים של השני, שבוטחים בחברם כאילו היה הוא,
משתלבים להם לריקוד מתוחכם ומושלם.
זאת הייתה הפיסיקה בסופו של דבר ששינתה את הכל, התובנה העצומה
הזאת שנותנת לאנשים לראות יותר טוב וזאת שגרמה להם להבין מה לא
בסדר איתי.

את המדבר אהבתי הכי הרבה, מישורים אינסופיים של סלעים וחול,
מצוקים צלולים ושכבות של היסטוריה שזורות אחת בשניה, אחת מעל
השניה בדיוק מופתי.
נחלים נצחיים שזורמים או לא זורמים בערוצים עמוקים והצמחים הכל
כך סתגלניים וחזקים שתופסים חזק בקרקע ולא עוזבים בשום מחיר.
אהבתי את האוויר הנקי והיבש שם, את ההרגשה שאתה לא לבד אפילו
כשהצליל היחידי שאתה שומע הוא זבוב יחיד הולך על ענף בעץ
שמרוחק ממך כעשרה מטרים.
זה היה שם במתקן ניסויי באמצע המדבר, הלכנו לשם יום אחד בסיור
עם המרצה שלנו מהקורס.
הם אמרו שם שהם גילו שבעניים של חלק מהאנשים יש עיוות קל בעדשה
של העין שגורם לתדירות של גלי האור להיות מוסטים טיפה וכתוצאה
מכך כל העולם שהם קולטים בעיניים שלהם נראה שונה, נראה מושלם
יותר ויפה יותר.

תמיד הרגשתי קצת מוזר, תמיד הייתי יותר שמח וקצת יותר אופטימי
מכולם, הכל נראה לי פשוט וקל, הרבה פעמים התברר לי בסופו של
דבר שהדברים קצת יותר מורכבים ממה שנראה לי, אתם יודעים כמו
שמאוד קל לפרק את הרדיו של סבתא לחלקים קטנים אבל כשצריך
להרכיב אותו פתאום אתה שוכח איזה בורג שהיה מחובר לאיזה משטח
ירוק.

הם אמרו שהם המציאו משקפיים מיוחדות שאמורות לתקן את הסטיה
הזאת, הם אפילו סיפרו על כך בסתר לממשלה לפני חודשים בערך וזו
הוציאה חוק שכל מי שנולד עם הפגם הזה יחוייב בלבישת המשקפיים
כל הזמן ויסומן בקעקוע קטן על אגודל שמאל.
אני לא חשדתי, הכל נראה לי יפה וטוב, על הקטע עם הממשלה לא
שמענו מהם כמובן אבל הם נתנו לנו לנסות את המשקפיים, הסתכלתי
על משה.

למשה לא היו הרבה חברים ואני לא הבנתי למה, הוא נראה לי תמיד
חביב כזה כאילו מדי פעם הוא היה מבריז מפגישות ואוכל את המילקי
שלך מהמקרר בחדר אבל לא היה בו משהו מיוחד...

הסתכלתי עליו ופתאום הרגשתי סלידה בתוך הגוף, הרגשתי שאני יודע
מה הוא חושב ואיך הוא מרגיש.
לא רציתי להאמין לזה. אז ככה אנשים ידעו תמיד הכל? ככה היה
ברור להם מראש כמה מסובכים הדברים יכולים להיות? ובגלל זה הם
לא התחברו עם חלק מהאנשים? בגלל זה תמיד הכל נראה לי יפה כל
כך? האם העולם לא באמת ירוק וכחול וצהוב? נוסף לי גוון לראייה,
גוון של מחשבות, זה קשה להסביר את זה, אבל אני משער שאתם
מבינים כי זה היה אצלכם ככה כל החיים, ואני עדיין לא מבין...