זה מצחיק איך שאפילו עכשיו, אחרי כל מה שעשיתי, את עדיין
איתי.
אוהבת, כאן, היכן שאהבנו לראשונה, על שפת המים האלו שראו כל כך
הרבה אהבות פורחות.

מעולם לא טענתי שאני בן אדם טוב - אולי רציתי להאמין בזה, אבל
לומר את זה לא אמרתי.

אנחת מאמץ קלה נשמעה מחוץ למכונית - הדלת הצדדית נפתחה, תיק
כבד עמוס לעייפה בכאב הונח בעדינות לצד הנהג.
הדלת נטרקה בחבטה.
פסיעות כבדות רוויות מחשבות עקפו את הרכב מאחוריו.
דלת הנהג נפתחה ובחור בעל תווי פנים רעים וקשוחים נכנס לאוטו.
מנוע הפיאט פונטו השמיע שני שיעולים כבדים בטרם התעורר לחיים.
על פי השקט ששרר מעבר לנהימות המנוע ולפי המבט - או נכון יותר
לתיאור חוסר המבע בעיניים החומות - אפשר לומר בבטחה שהמנוע
הזקן היה הדבר החי היחידי באזור.

המכונית עצרה בתחנת הדלק של צומת מחניים לתדלוק. עוד טיול רגלי
ברחבי רמת הגולן היה בדרך ומזג האוויר הנפלא פשוט צעק לעשרות
צעירים ולמשפחות קולניות להצפין ולדרוך את הארץ.
שלושה חברים יצאו מהמכונית, צוחקים בלבביות; הרביעי יוצא מדלת
הנהג, רוטן, ספק לעצמו ספק לחבריו. השלושה לא שמעו את נהמותיו,
הם בדיוק נכנסו למכולת לקנות מצרכים הנדרשים לטיול.
זאת הייתה הנקודה בחייו שבה הכל החל...
אין בעצם מה לספר על התרחשויות אותו היום. זאת אומרת, אם הוא
יתאמץ להעלות בזיכרונו הוא בטח ייזכר בשתי בנות ובבחור שיצאו
מרכב; הוא יגזים ויאמר שממבט ראשון הוא ידע שהיא האחת...
אם היו שואלים אותה, והיא הייתה גם במצב המתאים לענות, היא
הייתה בוודאי אומרת שהוא נראה לה אלים מדי ובכלל לא נכנס
ברשימת האנשים שיש להם סיכוי איתה יום אחד...
בעתיד היא תחשוב על האירוניה בזמן שהיא תגמור בצעקות כשהוא
מעליה במיטה.
אבל ככה זה במבט ראשון, לפעמים אנחנו מחטיאים לגמרי.
ולפעמים מדייקים עד כדי כאב.
פרטי ההתאהבות רומנטיים כמו קלישאה בת מאות שנים - הוא דרך לה
על הרגל בתור לקופה ומיהר להתנצל. הייתה זאת ההתנצלות העדינה
שלו ששברה את תווי פניו והפכה אותו לאדם חמוד בעיניה.
דרכם נפרדה והצטלבה מחדש כאשר נפגשו אותו יום בערב על חוף
הירדן - שניהם החליטו ללון את הלילה לצד הירדן באותה נקודה
בדיוק... צפונית לגשר בנות יעקב. הבחור השלישי כבר התחיל
להימאס עליהן והן היו צריכות פלירטוט חדש.
ארבעתם - בנים ביישנים - כמובן שהתרגשו כמו שרק ארבעה בנים
ביישנים שמקבלים קצת תשומת לב מבחורות חמודות יכולים להתרגש.
כשיצאה לדרך למחרת בצהריים עשתה הפיאט דרכה במהירות במורדות
רמת הגולן חזרה לתל אביב, ובתוכה זוג חדש, אהבה מלבלבת; החברים
שלו הצטופפו עם השניים האחרים. לפיאט הייתה משימה חשובה יותר.
הוא הסיעה אותה הביתה.

תמיד אמרתי שמגיע לך את הטוב ביותר, היו ימים שהאמנתי באמת
שאני הטוב ביותר, ידעתי שיש יפים ממני וגם ישנם חכמים ממני -
אבל קיוויתי שבשבילך, אני השילוב הכי טוב.

הוא נפל שיכור על מפתן הבר. פיטרו אותו מהעבודה כבר לפני שנה
וחצי. הוא קיווה להציע לה נישואים לאחר שיחסוך מספיק כסף וכבר
כמעט הגיע ליעד הנכסף, אבל למציאות יש תנאים משלה - הדברים לא
מסתדרים בתזמון שנוח לנו.
בתחילה עוד קיווה כי עוד מעט, עוד מעט, הוא ימצא מחדש עבודה
והכל יסתדר.
בחודשיים הראשונים עוד המשיך לקחת אותה בפיאט הישנה להצגות
שאהבה כל כך.
אז עוד היו לו סיבות להאמין שהוא בחור טוב.
היום הוא שתה את עצמו כדי לשכוח עד כמה המשקה הפך אותו למשהו
ששווה לשכוח.
היא?
ספק ידעה על הכוונות הטובות שהיו לו, ספק הרגישה שהרוח נושבת
בכיוון הנכון בסופו של דבר.
מה שבטוח זה שהיא האמינה בו.
למה?
זאת השאלה שעליה הוא יחשוב יום יום לפני שהכוסית השישית או
השביעית תערפל לו במידה מספקת את המחשבה. לפעמים המחשבה על כך
שהאמינה בו רק תכעיס אותו, לפעמים היא עצמה תהיה המחשבה שתשבור
את רוחו, מזרזת אותו להזרים עוד כוסית תרעלה לגרונו.
דבר אחד הוא ידע - פני המלאך שהיו מנקות את הבוץ והקיא מפניו
ומרימות אותו מהסמטאות החשוכות וגוררות אותו בזמן שהוא חצי
מקלל אותה וחצי נופל על ברכיו ומודה לה היו שלה ולא של אחרת.
בלילות הקרים הוא היה מחבק אותה, נאחז בגופה כאילו שמיכה חמה,
הוא אהב אותה אז יותר מתמיד.
והוא שנא אותה על זה.

הוא זכר רק במעורפל את החודשיים שבהם התחלפו להן הפנים שסחבו
אותו מן הבר.
הוא ידע שזאת לא היא... היא הייתה בחו"ל; נשלחה מהעבודה
לחודשיים.
היום הוא לא הבין בכלל איך יכול היה להיות כל כך טיפש, כל כך
שיכור.
איך ידיים זרות יכלו לשטוף ממנו את הקיא, להסיר ממנו את הבגדים
לפני ובסוף גם לחבק אותו לישון.
איך יכול היה להרשות לעצמו לשכב עם האחרת.
הוא לא האמין על עצמו, זה נשמע כמו סיפור על מישהו אחר, חסר
לב, אבל לצערו הוא ידע שזה לא מישהו אחר.
לפעמים, הוא חשב, המציאות גוררת אותך לעשות דברים שלא היית
מאמין לעולם שתצליח לעשות.
הוא היה מאוד רוצה להאמין שאנשים נולדים מחדש ומשתנים לגמרי.
מבטו נדד אל התיק המונח לצידו - התיק היה ענק - מספיק כמעט
למלא גוף אדם שלם.
האיש במכונית נאנח בשנית.
הוא באמת קיווה לזכות לעצמו עכשיו באחת מאותן הלידות מחדש.
הפיאט פונטו הקטנה עצרה בצד הכביש. המנוע הזקן התחיל לבכות
חרש.
נהג המכונית הרגיש את זה - הוא הרגיש את דמעות המכונית.
"די די", הוא מלמל, "יהיה בסדר - עוד מעט זה נגמר, רק עוד רצח
אחד..."
דלת הנהג נפתחה ונסגרה בטריקה - הוא ליטף בעדינות את המנוע
והדליק לעצמו סיגריה; מבטו סובב את האזור שבו חנה. היה חשוך
מדי מכדי לראות היטב. הלילה הגיע לשיאו ויעברו עוד כמה שעות
לפני שהשמש תחזור להאיר.
כמה חיות קטנות התרוצצו להן בין השיחים שמסביב.
הוא ניסה לשמוע את כולן, להאזין להן כדי לשמוע על החיים היפים
והפשוטים שיש מעבר לסבל הנורא שאליו התרגל בשנים האחרונות.
היה משהו מנחם במחשבה שמעבר לעולם שבו חי, חיים אחרים המשיכו
להתנהל וימשיכו להתנהל באושר.
משק כנפיים מהיר הבהיל אותו מעט והוא נרתע לאחור, אבל התנשמת
הלבנה שנחתה בשיחים לא כיוונה אליו. תנועתה המהירה סיימה את
חייו של אחד מאותם יצורי לילה צייצניים שהתרוצצו בשיחים, אולי
עכבר קטן. אכן, החיים ממשיכים, חשב לעצמו, מוות של אחד זה המשך
חייו של האחר.

היא ישבה לצידו במכונית, לוחשת בשקט: "קח אותי הביתה".
היה לה יום רע. לפני כמה ימים היא סיפרה לבוס שלה קצת על הבעל
הסורר שלה, וקיבלה המון מילות עידוד. הם נגררו לשיחה ארוכה
שבמהלכה הוא רמז מספר פעמים על משרה שעומדת להתפנות במשרד
ושאולי יש לו את הקשרים הנכונים להשפיע.
ההצעה, כשבאה לבסוף, הייתה עדינה במיוחד, כמעט לא מעוררת חשד.
"בואי ניפגש מחר אצלי במשרד לדון בפרטים". היא לא הייתה תמימה
לגמרי, אבל היא הייתה זקוקה לכסף; היא הסכימה.
מפה לשם יצא שהפגישה נדחתה אל אחרי שעות העבודה ואם אפשר שהיא
פשוט "תקפוץ אליו לדירה".
כמה נוח - הוא לא היה נשוי.
היא מעולם לא סיפרה לו מה בדיוק קרה שם.
היא רק התקשרה לומר לו שיבוא לאסוף אותה, קולה היה בכי
תמרורים. המחשבה הטריפה את דעתו - הוא רצה להתקשר למשטרה, הוא
היה מספיק חזק ורצה לנקום.
להתקשר לבן זונה ולאיים על חייו.
היא השביעה אותו בחייה שלא יעשה אף אחד מהללו.
האם היא הסכימה, האם הוא אנס אותה? האם היא הייתה תמימה בשביל
לא לחשוד... או שאולי...
האם באמת קרה משהו או שהיא ברחה קצת לפני?
הוא לא יידע לעולם.
הוא רק ידע שהיא קיבלה את הקידום החלומי שלה והמחשבה שאולי היא
עשתה את זה גם קצת בשבילו, בשבילם...
המחשבה רק השניאה אותה עוד יותר עליו.
השניאה את עצמו עליו.
"אני אקח אותך הביתה מתוקה", הוא ענה לה בשקט.
מנוע המכונית השמיע שיעול מהיר והתעורר בהתרגשות לחיים.


התיק הכבד טפטף טיפה ראשונה של נוזל צמיגי על מושב המכונית.
יותר ממה שהייתה מופתעת לגלות שבפעם הראשונה אחרי שנים רבות של
טיפוח, הבעלים שלה ככה נותן שמשהו ילכלך לה את הריפוד, היא
הייתה מופתעת לזהות את הנוזל.
תא המטען של המכונית נפתח ונסגר. הוא חזר מאחורי המכונית, נושא
כלי פלסטיק מלא מים מזוקקים.
ידו נשלחה דרך חלון הנהג ופתחה את מכסה המנוע.
המכונית שתתה בצמא את המים החדשים שנמזגו לגרונה. הוא מלמל
מילות אהבה... "תשתי", אמר לה.
"זה מאוד מצמיא לבכות, את יודעת. די, די, די לבכות חמודה... רק
אותך אני אוהב, את יודעת".
המים הפסיקו לזרום; המנוע הזקן הרים מבטו בפליאה, אבל לא אמר
מילה, הוא הבין.
המכונית מעולם לא ראתה את בעליה בוכה, הוא לא בכה מעולם לפני
כן.
פניו הרעים והקשוחים כבר לא הוליכו אותה שולל שנים רבות אבל
לבכות - זה היה חדש בשבילה.
לאחר כמה דקות מכסה המנוע ירד ומאחוריו חיכו שוב אותם פנים,
זקנים יותר ועייפים יותר.
הדלת נטרקה והמנוע חזר לנהום - מנסה לשחזר את עוצמת הנעורים
שלו.

הוא שכב במושב שליד הנהג, מנסה לשלוט ברעידות של גופו בהצלחה
מועטה בלבד.
הבחילה הייתה כל כך חזקה שהוא באמת לא ידע כמה זמן הוא יכול
לשרוד ככה, חיכה למוות בכל בליטה הכי קטנה בכביש.
היא ידעה את זה ונסעה הכי עדין שיכלה.
הוא העדיף שלא תנהג כך, אם זה היה נתון לבחירתו היה מעדיף שהיא
תשנא אותו ותיסע הכי מהר ותשתדל להיכנס לכל בור שהיא יכולה
בדרך... למה, למה היא הייתה חייבת לאהוב אותו.
למה היא תמיד באה להציל אותו ולא נתנה לו להרוג את עצמו - כל
כך לא הגיע לו.
מגיע לה שהיא תעשה תאונה ותמות! מי היא חושבת שהיא.
לבסוף, כמו תמיד, הגיע הרגע - והוא לא הצליח יותר לעמוד
בטלטולים - הוא הספיק לומר לה להאט לפני שראשו הוטל במהירות
דרך החלון הפתוח והוא הקיא את נשמתו החוצה.
"אתה בסדר?" שאלה לאחר כמה דקות של שקט. הוא לא ענה. התנשם
בכבדות, מבטו המזוגג עקב אחר שובל הקיא שהותיר מאחוריו עד
לגלגל האחורי של המכונית.
"מצטער", מלמל לבסוף, ספק למכונית ספק אליה.
"די חמוד, יהיה בסדר - אנחנו נצא מזה". נכנסנו לזה ביחד ונצא
ביחד חזקים יותר.
זה לא היה נכון - הוא ידע את זה, הוא עדיין לא סיפר לה אבל הוא
ידע את זה.
איך הייתה מסוגלת לסלוח לו על הבגידות ועל השתייה, על ששבר את
כל חלומותיה; את זה הוא לא ידע. אבל על כך שסיכן את חייה תקופה
ארוכה - על כך לא היה מוכן לסלוח לעצמו.
היום הייתה הפעם האחרונה בחייו שבה ישתכר, הוא ידע את זה.
ואולי גם הפעם האחרונה שהיא תדבר איתו.
הוא שלח אליה מבט מלא אהבה - מנסה לפצות אותה על כל שקלקל במבט
כלבלב עצוב.
"את כל החיים שהיו לי - את יודעת את זה?"
מבטה הוסט מהכביש לשנייה ארוכה. "יהיה בסדר, תנסה לנוח קצת",
מלמלה.
"לא, לא יהיה בסדר", הוא אמר, ראשו מתערפל במעט.
לבה עצר. הוא כמעט יכול היה לשמוע אותו עוצר, ממש כשם ששמע את
מנוע המכונית עוצר מלכת. שתיהן היו עצובות - גם היא וגם
המכונית, רק שמנוע המכונית לא עמד בכאב ודמם.
את זה הוא דווקא שמע, היה זה לבה של אהובתו שאותו לא שמע עוצר
מלכת.
חלום נוסף התנפץ הרגע בפנים בתוך לבה הקטן ולמוד הקרבות.
הוא רצה לתקן אותו - כל מה שרצה היה לשמח את הלב שלה, אבל זה
היה הדבר היחיד שאותו לא היה יכול לעשות. העבודה, האלכוהול
ואפילו הבגידה - את כל אלו הוא יכול לתקן לו ניתן לו הזמן.
אבל הזמן היה הדבר היחיד שלא ניתן לו.
"הבדיקה שלך יצאה שלילית", הוא מלמל.
היא התייפחה בשקט על ההגה.
הדבר היחיד ההגון שנותר לו הייתה הבושה במעשיו, אותה בושה
שמנעה ממנו לשכב איתה בחודשים האחרונים, אותה בושה שכנראה תציל
את חייה.
"קחי אותי הביתה בבקשה, אני רוצה לישון היום בבית של ההורים
שלי."
מבין הדמעות היא הביטה בו, שערה השחור פזור על עיניה. "אני באה
איתך", אמרה בקול חנוק ונחוש.
הוא לא היה בטוח איך הוא אמור להגיב; מוחו סקר במהירות את אלפי
התגובות האפשריות ולבסוף אמר בפשטות "תודה".
"תודה על הכול, אני אוהב אותך."

הבחור במכונית פלט צחוק קצר וחסר חיים.
המכונית הגיעה ליעדה ולא היה יותר לאן להמשיך - קצת ליד חוף
פלמחים הייתה הנקודה שאליה לקח אותה בדייט הראשון.
המכונית הכירה את המקום - הרבה ימים מאושרים היו לשני האנשים
האהובים עליה במקום הזה. הפעם היא הרגישה שזו לא הולכת להיות
אחת מאותן פעמים - הפעם משהו אחר עומד להתרחש.
הם נשארו שניהם ביחד רגע ארוך שהרגיש כמו נצח, המכונית לא ידעה
מה היא אמורה להרגיש - האם זה אושר על השקיעה היפה והשלווה
שהיא הרגישה שעוטפת אותם? היא לא הייתה בטוחה למרות שכבר ניחשה
את פשר הנסיעה, אבל עדיין לא ממש גיבשה החלטה איך היא מרגישה.
המטען המוזר של האיש קצת הטריד אותה - היא לא הרגישה בנוח
איתו.
כאילו מחשבותיהם היו משותפות כבר הוא הסיט מבטו לעבר התיק.
"כן, אני יודע", אמר לה, "אולי לא הייתי צריך. אבל בבקשה תסמכי
עליי, הכול לטובה."
היא שתקה, מבחינתה כל עוד היו ביחד והוא בתוכה, העולם היה מקום
טוב יותר.
היא לא ידעה אם הוא יודע אבל היא נצרה כל רגע כזה איתו בזיכרון
עטוף סרטים של אהבה.

ימים רבים הייתה באה לבקר אותו בבית החולים. לעתים הייתה אמו
תופסת אותה במסדרון ומנסה לומר לה שזה בסדר ושהיא תבין אם היא
לא תבוא יותר.
אמו אהבה אותה מאוד ודווקא בגלל זה ומתוך רחמים ביקשה ממנה לא
לבוא יותר.
אבל היא התעקשה. ובכל אותם שבועות שבהם היה מאושפז או סתם
מחוסר יכולת לנוע בבית ומסכן הייתה באה אליו ומטפלת בו. הוא
ניסה לגרש אותה מעל פניו כמה פעמים; פעם אפילו צעק עליה ליד
אנשים.
היא כל כך נעלבה שבאמת הפסיקה לבוא - עד שהוא התקשר. קולו רעד
כשהתחנן בפניה שהוא עומד למות ושהוא לא רוצה למות בלי לראות
אותה.
תמיד היה נשבר בסוף ומתקשר להתחנן על אהבתה, ותמיד היה לו לב
אוהב להתחנן אליו.
הוא היה יושב ומעלה איתה זיכרונות והם היו רואים סרטים או
אוכלים ארוחה רומנטית שהיה מבשל לה.
היא תמיד אהבה את האוכל שבישל לה, והכי אהבה אותו כשהיה שמח
וצוחק.

שניהם ידעו שהייתה צעירה ויפה, יותר יפה ממה שתהיה לאחר שיילך
לעולמו זה בטוח.
ואם היא תישאר איתו - היא עלולה לפספס את הרכבת. אבל הוא היה
חלום הילדות שלה והיא...
היא הייתה הרבה יותר מאשר כל עולמו.
כשהיה משכנע אותה בלילות אפלים כי עליה ללכת מעל פניו ולהמשיך
בחייה כל עוד היא יכולה, היא, ברגעי חולשה, הייתה משתכנעת. אז
היה מרגיש כאילו תלש מעצמו את עמוד השדרה ועתה נשארה ערמת
סמרטוטים חסרת כל יכולת לנוע על הרצפה במקום שבו עמד אדם לפני
רגע קט.
הוא זכר שפעם - פעם היה חזק.
פעם היה מסוגל לקחת החלטה ולעמוד בה מתוך אמונה שכך נכון.
אבל בכל הנוגע אליה, בזה לא יכול היה לעמוד - בלעדיה הוא אפילו
לא היה חצי בן אדם.

בחוף פלמחים במכונית ישנה נפתח רוכסן הריצ'רץ של תיק כבד.
אדם עייף, לבו הולם בחוזקה, פתח את התיק בחוזקה והביט במעשה
ידיו.
הוא התבייש בכך שפרץ אליה הביתה היום, הוא התבייש על כך שגנב
ממנה חפצים רבים.
אבל מה שעמד לעשות עכשיו היה הדבר הקשה ביותר שיכל לעשות -
בתוך התיק היו ארוזים בצורה מבולגנת כל המתנות שאי פעם נתן לה,
כל המכתבים שכתב, כל התמונות המשותפות שלהם.
הוא הקדיש למעשה המרושע שעמד לעשות הרבה זמן והרבה מחשבה והיה
מאוד יסודי בהכנת הרשימה מראש; הוא חייב היה לוודא שהוא משאיר
לה מינימום זיכרונות ממנו, עד כמה שיכול היה להקל עליה את
הפרידה היה חייב לעשות זאת.
מדהים איך תיק אחד גדול יכול להכיל חיים משותפים של שני
אנשים.
מתוך התיק הוא שלף את התמונה ופח דלק מטפטף, בינוני בגודלו.
התמונה הייתה תמונה משותפת שלהם מאילת - הטיול האחרון שעשו
ביחד לפני שכל הרע התחיל לבוא עליהם.
זאת הייתה תמונה מאוד מוצלחת שלה - והיא מאוד אהבה אותה.
אבל הוא היה חייב אותה איתו - הוא היה חייב שהיא תהיה איתו
ברגעיו האחרונים.
דלת המכונית נפתחה ונסגרה בפעם האחרונה.
פח דלק גדול נשפך על הצבע השמור בקפידה. צעדים איטיים ובוכיים
סבבו אותה מכל צדדיה.
היא עקבה בשקט מבלי לומר מילה אחר מהלכו. כשעבר מאחוריה ניסתה
קצת לעקוב אחריו במבט ולבסוף, כשעמד ממש מאחוריה, וכשלא יכלה
עוד להביט, השפילה את מבטה.
הוא עבר לחלק הקדמי שלה, מלטף את מכסה המנוע הרטוב בפעם
האחרונה.
"את חייבת להבין", אמר, "גם את, גם את זיכרון מאושר שלי
איתה".

על שפת הים של פלמחים נשמעה נגינה עדינה של כינור ליד מכונית
בוערת.
המנגן אפילו לא עצר לשנייה כאשר נשמעו שני פיצוצים קטנים של
פחי דלק נוספים שהיו במכונית והבעירו את השק הגדול.
מספר דקות נשמעה המנגינה השקטה רחוק מכל אדם.
קשה למצוא בפלמחים נקודה מספיק רחוקה שייקח לאנשים זמן להגיע
אליה אם מכונית תבער.
ועוד מעט יגיעו אנשים - אבל אז כבר יהיה מאוחר מדי להציל משהו
- הוא ידע את זה.
הוא הקדים ושפך מסלול מעגלי ארוך של דלק על הרצפה; שני קצוות
המסלול הגיעו עד אליו. האחד ממש נגע בקצה רגלו והשני מעט רחוק
יותר.
הוא הדליק את הקצה הרחוק. בעוד שתי שניות, כך ידע, תגיע האש עד
אליו ותבעיר את גופו.
המחשבה הפחידה אותו. כל הנחישות עזבה אותו במבט אחד אחר הלהבה
המאיצה. הוא הסתובב לכיוון השני, לבו הולם בפראות במחשבה
להתרחק מהמקום. אך גופו קפא באחת כאשר ראה אותה מוטלת היכן
שהניח אותה - התמונה של אהובתו היפה זרוקה על האדמה.
האש אחזה ברגלו והתפשטה במהירות לשאר גופו.
הוא כיוון ומיהר ללחוץ על ההדק לפני שהכאב יאחז בו. תמיד פחד
מכאב.
והחודשים האחרונים של חייו לימדו אותו לפחד עוד יותר מן הכאב.
שני נערים ובחורה ששהו בקרבת מקום ועד עתה היו רק מעט סקרנים
לגבי המדורה הגדולה שהופיעה מאחורי הדיונות שמעו את הירייה.
הם זיהו אותה מייד, שניהם יוצאי יחידה קרבית, והם מיהרו למקום
לבדוק מה קורה שם.

הוא השאיר אחריו מכתב, זה נכון; סדרה של הנחיות קצרות כיצד היה
רוצה לטפל בסידורים שונים של חפציו המעטים.
את מעט רכושו הכספי הוא הוריש לה כמובן.
מעניין אם יישאר לה משהו מזה אחרי שהיא תסיים לשלם למשטרה
ולמכבי אש... על הנזק שנגרם. אולי גם העירייה תדחוף את היד
לכיסה.
חבל - הוא באמת רצה להשאיר לה יותר...
אבל זה הדבר הפחות חשוב שרצה להשאיר לה.
כמה מילות אהבה - כדי שתדע עד כמה הייתה חשובה לו וכמה יפתה
בעיניו.
עד כמה הייתה כל עולמו ועד כמה הוא מרגיש אסיר תודה על כל דקה
שניתנה לו בעולם הזה עימה.
זה כל מה שרצה להשאיר.
ודווקא את הללו לא יכול היה להרשות לעצמו להותיר לה. אז רק
שלוש מילים חתם על מכתב הפרידה "תודה על הכול".
הוא קיווה שתראה את הדמעות הרבות על הדף ותבין את המשמעות
המיוחדת שניתנה למילים אלו.
שתבין שמילים אלו מכילות בתוכן שנים של אהבה חסרת גבולות.
והוא גם קיווה שהיא תיפגע, תבכה קצת ואחרי זמן קצר תתגבר ותשכח
אותו.
אולי, רק אולי, בעוד שנה היא תמצא את גבר חלומותיה.
הבחור החתיך שאותו בוודאי פספסה כשבחור מעט מגושם עם מבט רע
דרך לה בטעות על הרגל.