לבקשת קהל צופים רחב (חברים שלי יענו) פורסם הקטע הבא שמוקדש
לכם GANG


איש אחד הלך, הלך, הלך, נפל לבור. בא חבר שלו אכל
פיצה. . .              שלי צוחקת.

אני, שירי ושלי יושבים בבית קפה. שירי מספרת בדיחות קרש.

אני לא מבין בדיחות קרש. בדיחה אמורה להיות עם פואנטה, עם
פאנץ' ליין, ולא כאילו מצחיקה אבל בסוף לא. מי המציא את
הבדיחות המפגרות האלה?

שירי ממשיכה בונה תנשוף. . . שוב שלי צוחקת.

מה הקטע? 2 מילים מתחברות ביחד וזה אמור להצחיק. והנה זה עובד
תראו את שלי.
מכירים מצב כפית שבו הכל אמור להיות מצחיק. אני מכיר את זה רק
אחרי 3 ליטר בירה וכמה שוטים של טקילה או אחרי כמה ג'יונטים.
וגם אז אני לא צוחק מבונה תנשוף (למרות שכאן מדובר בבדיחה
פרטית).

לשירי זה לא מפריע, יודעת מה זה? (שואלת ועושה תנועת גל עם
היד). שלי עונה לא ושירי ממשיכה גם אני לא אבל הנה בא עוד אחד.
שוב שלי צוחקת.

שירי ושלי שמות לב שאני לא איתן. אני מחייך חיוך רחב וטיפשי
אבל ממשיך לחשוב. מה אם אני סתם אספר בדיחה מפגרת או אזרוק
צורר מילים חסר הגיון זו תהיה בדיחה וכולם יצחקו. מתוך תסכול
אני מחליט לנסות: ת'שמעו בדיחה, אריאל שרון ועראפת נוסעים
במכונית, פתאום קובה. . .




שקט, דממת מוות, החלפת מבטים חפוזה בין שלי ושירי והן תקועות
בי מבט קר ועמוק.

יא אללה איתך, נטע, למה אתה חייב להכניס פוליטיקה לכל דבר. . .