הם אמרו לה - את ילדה גדולה עכשיו - ושמו אותה בדירה משלה.
וחתול.
ועגבניות שמבשילות מהר מידי או לא בכלל.
ואת הבית נמכור, אמרו לה.
תדאגו לקחת מחיר טוב, חשבה, על כל התוספות.
על הגינה. על בליל הצמח של נהיה סבוך מספיק כדי לחפור דרכו
מנהרה, לא בשבילה ולא בשביל הילדים שבאו אחריה.
ותתמקחו, חשבה, על כל הזכרונות שלי. אחד אחד. מה שתוכלו
לזכור.
אל תתנו להם, בבקשה, לחמוק.
על הסיגריה הראשונה שתפסתם אותי מעשנת, שישבתי על אדן החלון
ואבא הסתכל מלמטה. על יום המים עם הבנות מהכיתה. על כמה גאה
שהייתי להיות המארחת. הרבה חיוכים בתוליים תחת טפטוף הממטרות.
על הסלואו הראשון שלי במרתף במסיבת יום ההולדת. הוא היה גבוה
ממני בשני ראשים.
זה עצוב, אמרו לה, אבל אנחנו צריכים להתחיל לחשוב על זה.
הבית כבר גדול עלינו עכשיו.
מוזר, היא חשבה, הבית גדל קצת ואתם קטנתם קצת.
איך תוכלו לתת בידיהם של זרים, כאבה, את האבן שאיריס זורקת על
החלון שלי, לקרוא לי בלילות. את הבוקר ההוא שנשארנו ערות
וערומות ובפעם הראשונה נתנו לאור לחשוף את כל שהיה שם מונח.
את ההרס שהכלב הראשון היה זורע בבית כשהיה מושאר ליותר מכמה
שעות: תקליטים אכולים וגפי ברביות וצואה.
ריח הטיגון כשיעלי מכינה לי ארוחת צהריים והפרטנדרס שמתנגנים
בתקליט. איך אתם נותנים את כל אלה לזרים.
אותי עומדת מהחלון בקומה השנייה מסתכלת בפתח הבית על אבא
וג'ימי שעומדים בחוץ ואיך אבא משדל אותו בסבלנות שאינה פוקעת -
בוא ג'ימי, בוא. בוא כלב טוב. שעות. ואת אמא רוכנת מעליי
לנשיקת לילה טוב. נראית כמו הדבר הכי יפה שנברא ואני אומרת לה
- אמא את כל כך כל כך יפה.
תאמרו להם שגם שדים שוכנים שם. זו עיסקת חבילה. תדאגו לספר על
השברים במטבח איפה שאמא שברה את הכוס, את הריח הסמיך על הספה
איפה ששכבה חודשים בוהה. ואת הדם שנזל ממנה כשאבא הכה אותה.
וגם את שלי, החבוי יותר, על הספרייה, ששכבתי צמודה לרמקול
ונתתי לפנטום האופרה להרעיד לי את הגב.
תאמרו להם. שתפו אותם בחוכמה שצברתם. גם הם יבואו יצמחו ילדים,
אלו יגדלו ויעופו. יהיה כאב, תהיה שמחה. יעברו 30 שנה. פלוס
מינוס. גם אותם הבית יחליף ויחליף עד שיתכלה לכדי עפר.
אתם יודעים מה הכי עצוב לי, אמרה להם, הכי עצוב לי על הדשא
שנעקר לפני חמש שנים ועל הנדנדה שתלויה הייתה ועכשיו מונחת
במחסן. אלו שיגורו בבית לא יכירו אותם.
כשתעזבו הם יעלמו ולא ישובו עוד לעלום. |