היא שכבה שם, בוהה בכוכבים. מדי פעם המים שטפו את פניה, טשטשו
את המראה המהפנט הזה, של עננים מזדחלים. היא החלה שוקעת
במחשבות רומנטיות על מלאכים, שבד"כ היו מעלות גיחוך על שפתיה.
זוגות מנגנים את שיר אהבתם מכל פינה, והיא מתכחשת. מאזינה
לצליל אוושת הגלים כמו לא היה צליל אחר. צליל עמום מקשה עליה
את הריכוז. היא מתרוממת ומרגישה איך יחד עם המים נזלו ממנה כל
שאריות הקסם שהיו לדממה הלילית של המים. קולות הטיילת מטרידים
את מנוחתה. היא חוזרת בצעדים מהירים אל הסדין שלה, שמחה לגלות
שדבר לא נגנב. זה היה די אידיוטי מצידה להפקיר כך את כל רכושה,
אבל אותו לילה היה נטול כל הגיון.
היא התעטפה בחולצה גדולה, והציתה סיגריה ספוגה במלח. היא
חייכה, אך אולי הייתה זו עווית קלה עקב הקור שהתמקם עמוק
בעצמותיה. לאחר 10 דקות, כשהרגישה כי ההמולה הבלתי נסבלת של
מכוניות וצעירים רעשנים עולה לה בשפיות כה יקרה, היא מיהרה
לנסות ולהתנקות במידת האפשר ועזבה את אזור הטיילת.
לא היה לה כסף וזמן רב עבר מאז אכלה. היא לא הייתה מוטרדת.
אפילו שמחה קצת, מהמעמד החדש שכה קסם לה, דמות טראגית שוודאי
תמצא את מותה בקרן רחוב, אצילית ואהובה. היא טעתה, כמובן, אך
לא זכתה ללמוד כי כשנמצאה נראתה כמו סחבה מדובללת, צל של אדם.
כשעצמה את עיניה בפעם האחרונה, דמתה לעצמה כי הגלים עוטפים
אותה בדממה ברוכה, וכי היא שעונה על גבי קיר כמו לקוחה הייתה
מתוך קלאסיקה ספרותית. כשמצאתי אותה שם בקרן הרחוב, אחזתי בידה
וידעתי שכך היא הרגישה. לכן הרגשתי שלמה לנשוק למצחה, ולהספיד
את הנסיכה שלי, את בתולת הים שלי, את הזונה מהחוף שלי, של כולם
- בסיפור זה.