החיפוש אינו צריך לתת מענה לשאלות אלא לשאול את השאלות
הנכונות. מהן שאלות אלו? זו בדיוק השאלה.
השאלות הפשוטות ביותר הן המכנה המשותף הרחב ביותר והן גם הקשות
להבנה. מותי הוא עובדה ידועה לי בדיוק כפי שאני יודע שאני חי
כרגע וכותב דברים אלו. אך הבעיה אינה בזה. הבעיה נעוצה בעובדה
שאנו שואלים שאלות! "למה אני סובל?", "למה זה מגיע דווקא לי?",
"למה אני?", "למה מתים?", "האם ישנה תקווה?"; מה המשמעות של
השאלות? האם עצם השאלה הוא מקור הסבל?
אילו לא הייתה לי היכולת לשאול שאלות הייתי נולד, חי ומת ללא
תהיות קיומיות, בעיות של למה ומדוע. האם אינני באמת נולד, חי
ומת? אם כך מדוע איני שלם עם עצמי, מדוע יש בי כל כך הרבה
ספקות ותהיות? מדוע הפחד מפני הלא נודע? אנשים רבים גורמים
לעצמם דברים מחרידים משום שהם אכולים על ידי פחד מהחיים.
התמכרויות לסמים ואלכוהול ולהימורים הם אמצעים לבריחה מהמציאות
אבל ממה יש לי לברוח? מה כל כך מפחיד בלחיות? מדוע החיים אינם
מובנים לנו כבר ברגע הלידה בדיוק כמו לכל בעל חי שנולד לפני
כמה דקות "ומרגיש" שאם לא ימהר לעמוד על רגליו הוא כבר לא ימהר
יותר לשום מקום. הרי החיים שלנו, אם נרצה בכך ואם לא, תלויים
בטבע, בשמש, באוויר ובמים.
הרבה מאוד בני אדם מרגישים שהם חיים "בסדר גמור". הם קמים
בבוקר, נוסעים לעבודה, חוזרים הביתה לאישה לילדים ולכלב
והולכים לישון, יום ועוד יום, שבוע ועוד שבוע, חודש אחר חודש,
אני חושב שהנקודה ברורה. הרגשתם פעם שאתם מקנאים בכלב? אולי
בחתול? אולי בילדים שלכם חסרי האחריות? לילדים שלנו, כמו גם
לחיות המחמד, אין בוס על הראש, אין לוחות זמנים לעמוד בהם, אין
שאלות מטרידות כמו למה עליתי 5 ק"ג והתחת שלי גדל? למה אין לי
בן זוג? האם בעלי אוהב אותי? למה כל כך קשה לי? למה אין לי
מנוחה? למה אני חולה? למה אני עצוב? למה אני צריך למות?
רוב האנשים לא יחלקו על הקביעה כי לילדים, כמו גם לחיות, קיימת
מודעות עצמית גבוהה מאוד בכל הקשור לסיפוק צרכיהם האישיים.
לעומת זאת נראה שחסר להם החוש למודעות קיומית בכל הנוגע לשאלות
ה"למה" כגון "אני יודע שאני רעב אבל למה?". שאלות מסוג זה אינן
"מעניינות" אותם. הם פשוט רעבים ועכשיו, ומה עושה מי שרעב? הוא
אוכל (או גורם למישהו אחר להביא לו אוכל). מבחינתו האם יש
משמעות לשאלה מדוע אני רעב?
לעתים אני חש תחושות של פחד מהלא נודע, חוסר אונים וחרדה.
בהרבה מהמקרים אין קשר בין התחושות שלי לבין המציאות, כיצד
נוצר הפער? ייתכן שאני חושב שאני מבין את החיים אבל מופתע
מהמציאות.
אני יודע שאמות כמו שאני יודע שנולדתי, כמו שאני יודע שאני
כותב עכשיו, כמו שאני יודע שאני מעדיף להיות עכשיו שעתיים
במיטה מתחת לפוך עם אהובתי המדהימה במקום במשרד קפוא. אבל אני
בוחר שלא לקבל את הדברים. אני בוחר להתעלם מהתחושות הבסיסיות
שלי ומהאינטואיציה. משהו גורם לי לא לרצות לקבל את הדברים כמו
שהם. משהו חזק אף יותר מהידע הבסיסי שלי, מהרגשות, מהחשיבה
ומיכולת ההסקה הלוגית הפשוטה שאכן כך הם הדברים. משהו גורם לי
לדחות את ההבנה ואת האינסטינקטים ולהעדיף את התסכול, את הפחד
ואת החרדה על פניו. מה יכול להיות חזק כל כך?
אני חושב שתחושות אלו הן שדוחפות אנשים רבים לבחור להאמין
בתורות להקלת הקיום. תורות להקלת הקיום נותנות לבני האדם את
התשובה לשאלה הקיומית המטרידה מכולן: "למה", או במילים אחרות
"מה הסיבה". מה הסיבה שהאישה שישבה איתי באותו שולחן במסעדה
ספגה רסיסים בכל חלקי גופה ומתה מפצעיה ואילו אני שישבתי מטר
אחד לידה נפצעתי באורח קל? מה הסיבה שמכל הילדים בגן דווקא
הילד שלי חלה בלוקמיה? למה נפגעו בהפצצה כל הבניינים בשכונה
שלי מלבד הבניין שלי?
הדבר המעניין הוא שתורות להקלת הקיום אינן נותנות תשובות
מספקות. תשובות נפוצות כגון "זהו רצון האל", "אלוהים נתן
ואלוהים לקח", "הכול בידי שמים", "האל פועל בדרכים נסתרות",
טיבן האמיתי הוא החלפת התשובה "ככה" ב"רצון האל". "ככה" זו
אינה תשובה אבל "זהו רצון האל" זו תשובה שאין עליה עוררין. כי
מי מאיתנו בני התמותה יסתור את רצון האל הכול יכול? אם
"אלוהים" בכבודו ובעצמו רוצה שכך זה יהיה אז כך זה יהיה! אם
רצון האל שאחלה בצרעת, בשחפת, בצהבת, בקדחת, בסרטן הערמונית
ובאיידס בו זמנית, וילדיי כולם יספו באסון טבע פתאומי וכל
רכושי יאבד לפתע בהתקפת זעם של אשתי לשעבר, מי אני שאחלוק עליו
- הרי זהו רצונו, "הכול בידי שמים", "האל פועל בדרכים
נסתרות"... מי אנחנו הקטנים כי נבין את נפלאות האלוהות וגדולתה
האינסופית?
התשובה שלי הרבה יותר פשוטה ואינטואיטיבית עבורי.
התשובה שלי היא פשוט ככה. איני יודע מה המשמעות של "ככה" אבל
ככה אני מרגיש. אני חושב שכאשר אנו אומרים "ככה" בתשובה לשאלות
הקשות ביותר שלדעתנו אין לנו מענה עליהן זו התשובה הנכונה
ביותר! משמעותה של המילה "ככה" בשבילי היא שאין סיבה מיוחדת
לדבר. כאשר אני רעב הגוף שלי צריך אוכל, כאשר אני עייף הגוף
שלי זקוק למנוחה, אין סיבה מיוחדת שלשמה נולדתי. אמי ואבי ברגע
של התלהטות יצרים יצרו אותי. אין שום סיבה מיוחדת שלא אחלה
במחלה קשה, שייפול עליי פסנתר כנף בגובה של 30 מ' ויעשה ממני
פיתה ואין שום סיבה מיוחדת בעולם שלא אמות כמו כולם. מאותה
הסיבה שהזברה אינה שואלת את הנמר מדוע אתה טורף דווקא אותי.
הנמר מצידו אינו מתלבט בשאלות מצפוניות מפני שהוא צריך לאכול.
מדוע אדם חולה המבקש לשים קץ לחייו מהווה בעיה מוסרית? הסיבה
לכך היא שאנו בוחרים להתעלם מחוקי הטבע. בערבות אפריקה, למשל,
חוקי הטבע "ידועים" לכל בעל חי מספר דקות לאחר היוולדו. אם לא
יעמוד על רגליו במהרה הוא לא יעמוד יותר לעולם. אנו חיים
ביהירות קיומית משום שהתפתחנו לרמה של מודעות ואינטליגנציה כל
כך "גבוהות", עד שנדמה לנו שאנחנו מעל לטבע. ולכן, חוקי הטבע
חלים עלינו באופן חלקי או שאינם חלים עלינו כלל. אין לי צורך
לברוח משום חיה גדולה או מהירה ככל שתהיה משום שיש לי רובה ציד
ורכב שטח או אוניית ענק לציד לווייתנים או טיל שיוט גרעיני
שיכול להמיס את חצי הכדור הצפוני. כל האביזרים האלו וכל ההגות
הפילוסופית המתוחכמת, המחקרים המדעיים, התרופות החדישות ביותר
והטילים החזקים ביותר לא ישנו עובדה אחת פשוטה, והיא - שהטבע
יהיה תמיד צעד אחד לפנינו, משום שאנחנו חלק מהטבע וקיומנו
מותנה בקיומו של הטבע באופן מוחלט. משום שאנחנו חלק מהטבע, כל
חוקי הטבע החלים בערבות אפריקה או בקוטב הדרומי חלים גם על
הבלונדינית המחומצנת מרמת אביב ג' שיוצאת לסיבוב קניות ברכב
השטח החדש. כל ההתנהגויות שלנו; הדחפים הבסיסיים שלנו -
האכילה, השתייה, ההתנהגות המינית; וגם ההתנהגות החברתית -
הטריטוריאליזם, המרדף אחרי כוח, שליטה וכסף; כולם גם יחד
מבוססים על אותם כללי יסוד החלים בגלפגוס למרות שאנחנו מסווים
את ההתנהגויות שלנו בעטיפה יפה של יהירות חברתית. הסוואה
התנהגותית-חברתית זו היא שיוצרת תחושה של בלבול ופחד ומרחיקה
אותנו מהתחושות האמיתיות שלנו.
אני חושב שהצלחה נמדדת במחיר שיש לשלם עבורה. ומהו המחיר שאותו
אנו משלמים כדי לחיות בחברה מערבית מודרנית טכנולוגית מקושרת
ומהירה? הדרך הפשוטה ביותר להבין מהו המחיר היא לגור במשך
תקופה קצרה בכרך גדול. תחושת הניכור, האוויר והמים המזוהמים,
ריקנות הנפש ותחושת האובדן הם רק חלק קטן מהתחושות שמלוות כל
אדם, בין אם הוא מודע להם ובין אם הוא אינו יודע להצביע על
הסיבה למצבו הירוד. החברה המערבית מרחיקה את אזרחיה מעצמם
ומהטבע האמיתי אליו הם שייכים. כולנו ילדי טבע. כולנו נולדנו
לבני אדם אחרים מהפריה של ביצית בזרע, בדיוק כמו כל בעל חי אחר
על פני האדמה הזאת. האם החברה שבה אני חי מספקת לי את הכלים
הדרושים בשביל לחיות בבריאות טובה, ברוגע ובשלווה, ובהנאה
יום-יומית כפי שהייתי רוצה לחיות? למרות קיומנו הקצר יחסית,
השפעתנו על העולם הייתה ועודנה הרסנית ושלילית. נטייתם של בני
אדם להעריך בצורה מוגזמת בני אדם אחרים הינה משוללת כל אחיזה
במציאות. לאנשים ספורים מאוד הייתה השפעה על העולם שבו אנו
חיים כיום וגם השפעה זו חלה רק על התרבות האנושית. הרי אנחנו
גזע שדואג ובראש ובראשונה לקיומו שלו. התנהגות זו הינה
ההישרדות הטבעית שלנו. תרבויות היו והלכו וגם זמנה של התרבות
הנוכחית הוא קצוב. אנחנו רק בני אדם, יצור חי אחד בשרשרת החיים
של הטבע אבל בעיני עצמנו אנחנו אלים כול יכולים.
נניח שאתם עומדים בתור לקופה בסופרמרקט ומישהו מנסה להידחף
לפניכם. איך תגיבו?
1. לא תעשו דבר;
2. תעירו לו בנימוס שהוא חצוף;
3. תתנו בו מבט זדוני;
4. תשתמשו בכל האמצעים העומדים לרשותכם בכדי לא לאפשר לו
להידחף.
אני חושב שהתנהגות האנושית מבוססת על התנהגות דומה לזו של חיה
בטבע ומבוססת על אותם מנגנוני הישרדות. אם כך, מדוע לא ינהגו
כל האנשים באותה הדרך? התשובה לכך היא שכל אחד מאיתנו נולד
להורים שונים שחינכו אותנו מגיל צעיר להתנהג בדרך מסוימת ולא
להתנהג בדרך אחרת. מעבר לכך, לכל חברה נורמות וכללי התנהגות
שונים. משום כך אנו אמנם מגיבים באופן שונה אבל בתוכנו כולנו
היינו רוצים להרחיק מאיתנו את האיום על מרחב המחייה שלנו ועל
האמצעים שלנו להשגת מזון. עדיין משהו בסיפור הזה נשמע קצת
מגוחך? האם אני באמת רוצה להרחיק ממני מישהו שנדחף בתור כי הוא
מהווה איום על אספקת המזון שלי? אנסה לענות לכך בשתי שאלות.
האם יהיה לדעתכם שוני בתגובה בין רווקה בת 25 שקנתה קולה
וצ'יפס לבין אישה עם תינוק רעב בן חצי שנה שמחכה לאבקת תחליף
החלב שנמצאת בעגלת הקניות? האם קווי הדמיון בין אישה ללביאה
מתחזקים או נחלשים כאשר לאישה וללביאה נולדים צאצאים? הסבירות
הגבוהה היא שהרווקה תנהג בדומה לתשובות 1-3 ואילו האם הטרייה
תנהג בדומה לתשובה 4, מה אתם חושבים?
משהו מעניין קורה לאישה בתהליך הפיכתה לאם. הדבר מתחיל כבר
בשלבי ההיריון ובא לידי ביטוי במספר תהליכים. האישה המתחילה
להרגיש בחיים הגדלים בתוכה חשה השתאות ופליאה ברמה גבוהה מאוד
לנוכח העובדה שמשהו גדל בתוכה. הפליאה היא ברמה כל כך גבוהה
שגם לאחר הלידה עדיין קשה לאם ולאב הטריים לעכל את העובדה שהם
הפכו להורים. בכל פעם שחשתי בתנועותיו של התינוק הבועט בבטנה
של בת זוגתי נדהמתי מחדש מהתחושה הזו של יצור קטן שחי בתוך
אשתי וממרר את חייה יום ולילה, מה גם שזה לא הייתי אני. ובאמת
משהו קורה לאנשים כאשר הם הופכים להורים.
הם הופכים להיות אחראיים יותר, דואגים לכל מחסורם של הצאצאים,
משקיעים בהם הרבה מאוד זמן ואנרגיה בכדי לחנך אותם כהלכה
ולהכין אותן לחיים ומגוננים עליהם מכל סכנה.
האם זה רק הדמיון שלי או שההתנהגות הזו שלנו, של הורינו ושל
הורי הורינו דומה מאוד להתנהגות בטבע? האם התנהגות החיזור שלנו
אינה דומה במהותה להתנהגות החיזור של זכרים ונקבות בטבע? האם
הגבר הזכר לא היה מעוניין להיות הזכר השליט על הרמון של חמש,
שש ואפילו עשר נקבות ושיוכל להשתגל בכל פעם שיחפוץ עם נקבה
אחרת? כמובן שלשם כך עליו להתמודד תחילה עם עוד כמה זכרים
חרמנים שגם הם מעוניינים בהרמון הנקבות. שאלה כנה לגברים: האם
אתם חשים לעתים שיש לכם תחושת התנגדות, דחייה, הרחקה כלפי
גברים שאתם "מרגישים" שהם מהווים איום על הזוגיות שלכם? נניח
שבת זוגתכם תאמר לכם מפורשות כי למרות שהיא נמשכת לעוד גבר הרי
שהיא אוהבת רק אתכם ורוצה רק בכם כבני זוגה. האם תרגישו פחות
מאוימים על ידי הגבר הנוסף או שעדיין תרצו להרחיקו מבת זוגתכם?
ונניח לרגע שהם בכלל ידידים ותיקים שאוהבים לדבר שיחות ארוכות
בטלפון ויוצאים לסרט לפעמים אבל באופן אפלטוני לחלוטין; האם גם
במקרה כזה לא תחושו שום תחושה של אי-נעימות? אולי אפילו תחושת
איום קטן? אותו הדבר בדיוק קורה גם להיפך ואפילו בצורה קיצונית
יותר. אישה שחשה שאישה אחרת מהווה איום על הזוגיות שלה תגיב
באופן נחרץ ביותר שלא יותיר ספק גם אצל בן-זוגה וגם אצל הפולשת
כי נוכחותה של זו אינה רצויה בלשון המעטה, שלא לומר דחויה
מיסודה. מה לדעתכם הסיבה להתנהגות זו? האם זו התנהגות שכלית או
הישרדותית?
לעתים אני חש שאני פועל על פי תחושות בטן שאין להם שום קשר
להגיון החברתי או למוסכמות החברתיות. למשל אני מרגיש שיותר
טבעי בשבילי להשתין על עץ בגינה מאשר לתוך אסלת חרס תעשייתית
בצורת אגרטל עם מכסה מפלסטיק. תחושות הבטן הן הנכונות ביותר
משום שהן הטבעיות ביותר. תחושת בטן של רעב (תרתי משמע) אינה
שונה במהותה מתחושה של אהבה. הכוונה כאן היא ללמוד לסמוך על
תחושות הבטן ולא לבלבל אותן עם שיקולים שכליים ואחרים. גם
החלטות שכליות יכולות להיות החלטות טובות אולם יש לזכור כי דרך
הטבע היא דרך ההישרדות, הישרדותי שלי ושל המין שלי. שימוש בשכל
יכול לעזור בהישרדות אך ההישרדות קודמת לשכל. תפקידו של השכל
הוא לשרת את מטרת ההישרדות.
למה? זו השאלה שכל ילד בן יומו כבר יודע לשאול אלף פעמים בשעה
אך אפילו החכמים שבאנשים מתקשים לעתים לענות עליה.
על שאלות "איך" עונים עשרות אלפי אנשים ברחבי העולם מדי רגע.
אנשים אלו הינם מדענים. תפקידו של המדען הוא לענות על שאלת
"איך" שאותה הציב לו למטרה. אם וכאשר יענה על השאלה יוכל לעבור
לשאלה הבאה וכך הלאה, וכך גדל מדי יום מאגר המידע האנושי על
שאלות "איך". למעשה כל האנשים הללו העושים מלאכה קשה ביותר
בחיפוש תשובות לשאלות כמו: איך עפות הציפורים? איך יורד גשם?
מהו הזוהר הצפוני? מהו ברק? ועוד שאלות רבות מאוד אשר המניע
לכולן הוא יצר הסקרנות הטבעי הנמצא בכל אחד מאיתנו. המדע הוא
הכלי שבאמצעותו אנו יכולים לספק את יצר הסקרנות שלנו למציאת
תשובות לחידותיו של הטבע. אך מה בנוגע לשאלה "למה"? האם גם כאן
יכול המדע לספק לנו תשובות?
התשובה היא שאין זה מתפקידו של המדען לתת תשובה לשאלה "למה".
תפקידו של המדען הוא לנסות ולהסביר את מנגנון הפעולה של התופעה
הנבחנת. אם כך, במי נותר לי להיוועץ בכדי למצוא תשובה לשאלה
"למה" לאחר שהבנתי כי כל המדענים גם יחד לא יוכלו לעזור לי
בתשובה לשאלה מטרידה זו? תמיד אוכל לשאול לדעתם של קרובי
משפחה, אנשי רוח ופילוסופיה, אנשי מדע, אנשי דת, אולם אני
דווקא בוחר באפשרות אחרת. מעניין אותי לדעת מה אומרות לי
התחושות הפנימיות שלי.
למה אני צריך ללכת לעבודה? למה אני מנסה להרוויח יותר כסף ממה
שנחוץ לי בשביל לחיות? למה אני מחפש בת זוג? למה אני לא תמיד
שמח? למה אני לא תמיד עצוב? למה אני לבד? למה נולדתי? למה
מתים? למה יש סבל בעולם? למה יש אושר ולמה לי לקחת ללב?
מה האינטואיציה שלי אומרת על שאלות קשות אלו? ראשית כל עליי
להיות מספיק פתוח בשביל להיות מסוגל לזהות מהי האינטואיציה
שלי. אבל איך אוכל לדעת מהי באמת? האם היא איננה מושפעת
מהסביבה שאליה גדלתי, מהחינוך שקיבלתי מהוריי, ממוריי שניסו
ללמד אותי מחוכמתם ומהידע שלהם? העובדות הפשוטות ביותר בטבע הן
גם הקשות ביותר להבנה.
מדוע אינני מבין את הטבע שאליו נולדתי כבר ברגע לידתי? האם
אבין אותו אי פעם? מדוע כל כך קשה להבינו? מהו סוד החיים? מהו
הבסיס? מהם היסודות? החוקים הראשוניים? האם יש לי תשובה? האם
הטבע הוא אלוהים? האם אני כל כך יהיר בכדי לחשוב שאני מבין את
הטבע ואת השאלות הקשות הללו, או אולי אינני יהיר אלא פשוט תמים
מספיק בשביל לקבל את הטבע כמות שהוא. האם כל התורה כולה היא
בקבלה? ואם אקבל את הטבע כמות שהוא האם אני בהכרח מבין אותו?
אם אינני מבין את הטבע לחלוטין האם אני עדיין חלק ממנו? האם
בשביל להיות חלק ממשהו אני חייב להבין אותו? האם חלים עליי
החוקים רק ברגע שאני מחליט לקבל אותם, או אולי הם חלים עליי כל
הזמן גם אם אין רצוני בכך? האם אני בוחר את האהבה או שמא היא
בוחרת אותי? האם מגיע לי למות? האם מגיע לי לחיות? האם יש מטרה
או תכלית לחיי? מה אני בכלל עושה כאן? אם יש מטרה לחיי, מהי?
ואם לא, אז מדוע נולדתי מלכתחילה? האם אני מעל לטבע או חלק
ממנו? מדוע אני שואל שאלות? למה אני לא פשוט נולד, חי ומת?
כאשר ילד שואל את הוריו שאלות מסוג זה, בתחילה ינסו לענות
תשובות של "מבוגרים" המבוססות על הגיון ושיקול דעת ועל סמך כל
הידע שצברו עד לאותו רגע בחייהם. אולם כאשר ימשיך הילד ויקשה
על הוריו בשאלות למה זה ולמה כך ולמה... לבסוף תגיע התשובה
המוחצת שתשים סוף לשאלות המעיקות על כל גוניהן וצורותיהן:
"למה? ככה!!!" "אבל", מוסיף העולל, "ככה זו לא תשובה!". ככה"
זו אולי לא תשובה אך בעצם זו התשובה היחידה שיש בפינו לתת
לעולל.
איך זה ייתכן שאחרי שחיינו בעולם הזה עשרות שנים וכבר בגרנו
והולדנו ילדים משל עצמנו וכבר למדנו דבר אחד או יותר על חיינו
הפרטיים ועל העולם, וטיילנו בו וחקרנו אותו, איך זה שבסופו של
דבר התשובה הכי טובה שיש לנו לתת לפעוט בן שלוש שבקושי יכול
לומר שלוש מילים ברציפות ללא שגיאות היא "ככה!!!"? מה ככה, מה
זה פה, הפקרות? איפה כל הידע? היכן כל החכמים? כל ידעני
הטריוויה למיניהם? כל הפילוסופים הגדולים? הפיזיקאים
התיאורטיים? "בשמלה לבנה ושתי צמות, ילדה קטנה צעירה ותמה עמדה
ושאלה, למה? וכל הרי הגעש וכל הנמרים עמדו חסרי אונים ולא מצאו
תשובה, עמדו חסרי אונים ולא מצאו תשובה..."
האמת היא שאין לי תשובה טובה יותר מ"ככה", אך מה זה אומר? האם
זה אומר שאיני מפותח שכלית יותר מאשר ילד בן שלוש, או שאין
ברשותי יותר ידע מאשר ילד בן שלוש? מדוע עדיין איני מצליח
להמציא תשובה טובה יותר? ככל שרחב יותר הידע שברשותי אוכל
כנראה להמשיך ולענות תשובות הגיוניות ו/או מדעיות לאורך זמן
ארוך אך תמיד בסופו של דבר אשאר חסר תשובה ולא משנה כמה אני
חכם או ידען. האם זה באמת כך?
יש לי הרגשה שאנחנו "המבוגרים" יודעים הרבה פחות ממה שאנחנו
חושבים. עושה רושם שדווקא לילדים יש הרבה יותר תשובות מאשר
לנו. כאשר אני מתבונן בבני הקטן אני קצת מקנא בו. לגביו אין
שום ספק מהם הצרכים שלו, מהם הרצונות שלו ואיך להשיג אותם. הוא
מחובר לגופו ולצרכים שלו (תרתי משמע) יותר מכל אדם מבוגר.
למעשה קיימים קווי דמיון רבים בין התנהגותו של תינוק להתנהגותה
של חיה בטבע. שניהם פועלים לסיפוק צרכיהם באופן מיידי
ואינסטינקטיבי ללא כל תהליך חשיבתי. "אני אוכל משמע אני קיים."
השאלה "מה משמעות הקיום שלי" שלי אינה קיימת, לא אצל התינוק
ולא אצל החיה בטבע, מפני שאין לה שום חשיבות להישרדות. נניח
שאתחיל לחשוב על המשמעות הקיומית שלי. מה יצא לי מזה? גם אם
אשב ימים ולילות במשך חמישים ושלוש שנה ואעשה מדיטציה בהרי
נפאל בהרהורים על משמעות החיים, מה תפקידנו בעולם, ובעצם מי
אני מה אני, האם יהיו חיי שונים במהותם? האם אלף שנה לאחר מותי
יהיה מישהו שיגיד: "הבן אדם הזה היה משהו מיוחד; הוא עשה
מדיטציה במשך חמישים ושלוש שנה בהרי נפאל". גם אם יהיה אדם
כזה, לי זה כבר לא ישנה שהרי גם עצמות כבר לא יישארו ממני.
יוכל מישהו לטעון כי היו אנשים רבים במהלך הדורות ששינו את פני
ההיסטוריה, כבשו מדינות, המציאו המצאות מדהימות, גילו חוקיות
בטבע ואף נסעו לכוכבים. האם אותם אנשים מדהימים עשו את מה שעשו
בשביל שאנשים ידברו עליהם אחרי אלפיים שנה או שהם היו חייבים
לעשות את מה שעשו מתוך דחף פנימי? האם אני כותב בשביל לרצות
מישהו או מתוך הדחף שיש לי לכתוב? כל אחד מאיתנו עושה משהו
בחייו שהוא היה חייב לעשות אותו - לכתוב, לנגן, לשיר, לצייר,
לפסל, להתאהב, להוליד ילדים, להמר, להזריק סמים, להיפרד, לנסות
להתאבד, לחזור לכתוב ושוב לאהוב, והכול חוזר חלילה ואין חדש
תחת השמש.
מהי הסקרנות? האם היא מייחדת את בני האדם? האם הסקרנות היא
הגורם לסבל? אילולא היו חוה ואדם מתפתים בסקרנותם לאכול מפרי
עץ הדעת היו חיינו היום נראים אחרת לגמרי.
לפי ספר בראשית הסקרנות היא שהביאה עלינו את החיים הקשים ואת
הסבל אך היא גם נתנה לנו את הדעת. האם אשם בכך הנחש שפיתה את
חוה לאכול מפרי עץ הדעת? האם זהו עונשנו כי אכלנו מעץ הדעת?
אולי הזהיר אותנו אלוהים מראש לבל נאכל ממנו כי לא רצה לגרום
לנו סבל לדורי דורות? האם "דעת" = "סבל"?
מדענים מצילים היום חיי אדם הודות לשימוש בידע הרב שנצבר במשך
דורות רבים. כבר לפני אלפי שנים היו בני אדם סקרנים כלפי עצמם
וכלפי העולם הסובב אותם. הידע הנמצא היום בשימוש בעולם הוא
תוצאה של אלפי שנות סקרנות וחקרנות אנושית. אכן סקרנותנו
העצומה לדעת ולהבין את העולם הביאה אותנו להישגים מדהימים
בתחומי הרפואה, הטכנולוגיה, חקר החלל, המתמטיקה והפיזיקה ועוד
תחומים לרוב.
האם התפתחותם המדהימה של המדע והטכנולוגיה, שהשימוש בהם מציל
ועוד יציל רבבות חיי אדם, לא טומנת בחובה סכנות? האם העולם
הטכנולוגי המתועש הנמצא כמעט בכל מקום על פני כדור הארץ באמת
שיפר את איכות חיינו? האם העלייה בתוחלת החיים היא בהכרח עלייה
גם באיכותם? האם זיהום אוויר ממפעלים כימים, בתי זיקוק
המזרימים רעלים ומתכות כבדות לים, קרינה מטלפונים סלולאריים,
מכשירי מיקרוגל, אנטנות שידור, כורים גרעיניים שמייצרים פסולת
רדיואקטיבית שפולטת קרינה מייננת לעשרת אלפים שנה, האם כל אלו
תורמים לאיכות החיים שלי כאדם? האם המזון המרוסס בחומרים
כימיים, החור הגדל באוזון שבעקבותיו חשיפה לשמש דומה לחשיפה
לקרינת מיקרוגל, הנחלים המזוהמים בשפכים, דליפות הנפט העצומות
המזהמות את האוקיינוסים, האם גם אלו תורמים לאיכות החיים שלי?
האם אנו באמת תורמים לאיכות חיינו שלנו ושל כוכב הלכת שלנו?
מדענים מכל העולם מצליחים למצוא תרופות חדשות למחלות חדשות
כמעט בכל יום, פיזיקאים מוצאים פתרונות מוצלחים לבעיות
האנרגיה, אנשי המחשבים מוצאים פתרונות מוצלחים להעברת נתונים
מהירה יותר בחוט נחושת או סיב אופטי, ואנשי האלקטרוניקה
ממציאים מדי כמה חודשים מעבדים מוצלחים יותר ומהירים הרבה יותר
בשביל שיוכל להריץ את משחק המחשב החדש ביותר.
משפט חכם טוען שהצלחה יש למדוד ביחס למחיר ששולם בשביל להשיג
אותה. האם אפשר לומר שהמדע מוצלח? האם לשלוח אדם לירח נחשב
להצלחה מדעית? האם שיבוטים גנטיים מהווים פריצת דרך מדעית או
אסון ביולוגי חברתי שההיסטוריה לא ראתה כמותו? פריצת הדרך
המדעית שהתגלתה על ידי ביקוע האטום נחשבת מבחינה מדעית לאחת
מהתגליות המדעיות החשובות בכל ההיסטוריה. האם המצאתה של הפצצה
הגרעינית שהיא תוצר משנה של ביקוע האטום נחשבת להצלחה מדעית?
האם יכול להיות שקיימת סתירה בין מה שמוגדר כ"הצלחה" מדעית
לבין הרצון שלי בחיים נקיים, שקטים ופשוטים? אם הייתם מאושפזים
בבית-חולים אתם לבטח מכירים את התחושה המעיקה שאולי תידבקו
במחלה נוספת לזו שכבר יש לכם רק מעצם השהייה שם, למרות שאתם
יודעים שהרופאים עושים ככל יכולתם להבריא אתכם. זו התחושה שיש
לי ביחס לכיוון הטכנולוגי המדעי שהעולם צועד בו בצעד בוטח.
היות ואני עוסק לפרנסתי בהנדסת תחבורה נושא זה קרוב אליי וגם
בו אני רואה את התפתחות המדע והטכנולוגיה - השימוש במנועים
חדישים חסכוניים ופחות מזהמים, מערכות ניווט ובקרת תנועה
שמאפשרות לי כנהג להגיע מהר יותר למחוז חפצי ולבזבז פחות דלק.
יחד עם זאת הגידול במספר כלי הרכב, הצפיפות ההולכת וגדלה על
הכבישים וכמובן הגורם האנושי הנתון ללחצים גדולים, גורמים
למספר גדול של תאונות דרכים שבהן אלפי אנשים מקפחים את חייהם
או נותרים נכים לכל חייהם. גם כאן נשאלת השאלה האם רבה התועלת
על הנזק או להיפך? האם עדיף לי להמשיך לרכב על סוסים, גמלים
וחמורים או ללכת ברגל בכדי להגיע למחוז חפצי? האם החיסכון בזמן
שנותנת לי המכונית, האופנוע, הרכבת או האוטובוס אינו גורע
מאיכות חיי? לפעמים נדמה לי כאילו אני מובל כל חיי על ידי
מכונות. מהבית למכונית שמסיעה אותי לעבודה, בעבודה המעלית
מסיעה אותי לקומה שנייה ובסוף היום חזרה לקומת הקרקע ושוב אני
מוסע על ידי המכונית שלי חזרה לביתי. בקניון מדרגות נעות
מסיעות אותי בין הקומות, בנמלי תעופה מסועים ארוכים מסיעים
אותי מצד אחד של השדה לצד שני כדי שלא אצטרך חס וחלילה ללכת
מאתיים מטר ולהתעייף אחרי שישבתי שתיים עשרה שעות במטוס.
ישנו משפט שאומר כי "אדם חכם לא ייכנס למקום שאדם פיקח יכול
לצאת ממנו". לי נראה כי אנחנו כחברה מערבית, מתקדמת, מודרנית
וסקרנית משחקים את תפקיד הפיקח במשל. אנחנו מאוד סקרנים, בעלי
חשיבה לוגית מפותחת ואינטליגנציה גבוהה, וכל אלו מאפשרים לנו
למצוא פתרונות והקלות לבעיות היום-יום. אולם, עצם החיפוש אחרי
פתרון מכניס אותנו לבעיה מורכבת הרבה יותר מכפי שהייתה לנו
בהתחלה וכך נוצרו בעיות חדשות שיש לפתור וחוזר חלילה. האם זו
איננה לולאה אין-סופית? איזו משמעות יש לחיי כאשר אני לכוד
בלולאה כזו? איך ניתן להגיע לשלווה ולנחת בתוך מעגל בלתי פוסק
של חיפוש? לפעמים ילד יכול להיות חכם יותר מאדם מבוגר משום
שהוא רואה את הפתרון הפשוט ביותר ואינו לכוד בתוך החשיבה
התבניתית שבה כלואים רוב המבוגרים חסרי הדמיון. מה ילד היה
עונה לשאלה כזו? אני חושב שהוא היה אומר שאם אין לי שלווה
בחיפוש אולי כדי שאפסיק לחפש. פשוט, לא?
הרעיון אולי פשוט אבל הביצוע שלו קצת פחות מפני שבשביל להפסיק
לחפש משהו אני צריך לדעת מה חיפשתי מלכתחילה! זה מזכיר לי
סיפור נחמד שמסופר בו על תלמיד מדיטציה שבא בבעיה אל מורהו
החכם. "אינני מצליח להשקיט את הנפש שלי כפי שביקשת מאיתנו",
טען התלמיד בפני מורהו. המורה החכם פנה אל תלמידו ואמר: "לך
והבא לי את הנפש שלך ואני אשקיט אותה במקומך". חזר התלמיד לאחר
זמן מה ופנה שוב אל מורהו: "מורי, אינני מצליח למצוא את נפשי
כפי שביקשת בכדי להביאה לפניך". אמר לו המורה: "הנה עכשיו
השקטתי את נפשך".