לפני חודש הילה ואני הפכנו להיות לאימא ואבא. הכול התחיל לפני
ארבעים ושתיים שבועות. הבטן של אימא הלכה ותפחה בקצב מרשים.
בהתחלה כרס קטנה כמו אחרי ארוחה גדולה. במשך הזמן הלכה אימא
וגדלה והתחילה ללכת מצד לצד כמו ברווזה. אחרי ארבעים שבועות
היא נשברה והחליטה שאין לה שום סיכוי לתמרן עם בטן בגודל של
דירת שלשה חדרים ומאותו רגע והלאה נשכבה על הספה בגינה ולא
זזה. ביום שני בבוקר התחילו לאימא התכווצויות בדיוק באמצע מבחן
ב.. .משהו והחברים מהלימודים והמרצה הנחמד עזרו לה להגיע
הביתה. בשעה 17:00 התחילו צירים כל שלוש-חמש דקות. הגענו לבית
חולים בנהרייה בחצות של יום שני. הצירים היו חזקים מאד וחשבנו
שתוך כמה שעות כבר נחבק אותך, אבל לך היו כנראה תוכניות אחרות.
יצאת לאוויר העולם בשעה 2:25 ביום חמישי בלילה, שלשה ימים
בדיוק אחרי שהתחילו ההתכווצויות. שום דבר לא היה יכול להכין
אותי לחוויה בחדר הלידה. הילה כבר הייתה מאד עייפה אחרי שלשה
ימים עם צירים והיינו (שתי המיילדות ואני) חייבים לעודד אותה
בצורה מאד נמרצת ולא להיכנע. לאט ובהדרגה החל הראש שלך להציץ,
שיער שחור ומבריק. עוד לחיצה ועוד לחיצה והראש שלך עבר ויצא,
מופנה למטה, חיוור ומקומט הגעת לאוויר העולם. עוד כמה לחיצות
ואתה בחוץ. מחוץ לגוף של אימא ובתוך הידיים שלי. גם עכשיו אחרי
חודש עדיין קשה לי להבין מה בדיוק קרה שם.
זהו ספר החיים שלי. לכל אדם יש ספר חיים בין אם הוא כותב אותו,
מצייר אותו, שר אותו, מלמד אותו, רוקד אותו או כל דבר אחר שהוא
עשה בחייו. ילדינו הם אחד הפרקים החשובים ביותר בספר משום שהם
יהיו בבוא העת העדים החיים שיוכלו לספר את סיפור חיינו לדורות
הבאים. ספר חייו של אדם מתחיל ביום היוולדו אבל הוא אינו
מסתיים ביום מותו. כל האנשים שהכירו אותו, בניי משפחתו וחברים
מדברים עליו ומספרים את סיפור חייו ומעלליו ובעצם ממשיכים
לכתוב את ספר חייו גם לאחר מותו. רגע לפניי מותו, האדם מבין את
כל הדברים שלא היה מסוגל להבין במשך חייו. ברגעי חייו האחרונים
האדם מסוגל להבין את האמת הפשוטה ביותר אך הקשה ביותר להבנה.
חייו של האדם על כל פועלו ורכושו והשכלתו וידיעותיו וחוכמתו
מתפזרים כאבק ברוח ברגע מותו."טוב יום המוות מיום היוולדו".
הוא נושם את נשימתו האחרונה בידיעה מלאה, ברוגע מוחלט, בשקט,
בתובנה הגדולה ביותר של חייו. בערך חודש לפני שהוא נפטר ישבתי
עם אבא שלי בחדר שבו הוא שהה כמעט ברציפות במשך השנתיים
האחרונות לחייו. הקשבתי לו כפי שתמיד נהגתי כמו שמקשיבים לאדם
שכל מילה שלו צריכה להירשם כדי שלא תאבד. בתקופה זו הוא התעייף
מהר וכל מאמץ קטן היה מתיש אותו. כך הוא היה שוקע בנמנומים
תכופים לעיתים תוך כדי שיחה. באותה שיחה הוא דיבר על עצמו ועל
קשיי המחלה. לאחר שיחה של מספר דקות אמר לי לפתע "תדע להעריך".
לא כל כך הבנתי על מה הוא מדבר בשניות הראשונות. "להעריך" את
מה אני צריך להעריך חשבתי לעצמי. אבא התרגש מאד בסוף דבריו
והחל לבכות בכי קורע לב של אדם שיודע שימיו ספורים. במבט לאחור
זה היה הדבר החשוב ביותר שאבא שלי אמר לי מעולם. "תדע להעריך
את מה שיש לך". בתוכי כבר ידעתי את ההמשך. תדע להעריך מפני
שברגע אחד יכולים חייך להשתנות.
לעיתים קרובות יש לי תחושה שאני לא מספיק מאושר. לעיתים קרובות
הייתי רוצה שיהיה לי ולמשפחתי יותר כסף כדי שנוכל לגור בכל בית
שנרצה ושאוכל לנהוג בכל רכב שיתחשק לי, אבל היום בבוקר קמתי
בתחושה אחרת. אני מרגיש שכבר עכשיו אני מאושר יותר משחשבתי. יש
לי ילד מדהים שאני מאוהב בו יותר מכל האהבות שהיו לי גם יחד,
יש לי המזל לחיות עם אישה מדהימה ואנחנו חיים בשכירות בבית
מקסים וקטן עם גינה וכלב. למרות שאנחנו חיים כרגע רק מהמשכורת
שלי ואנחנו רחוקים מלהיות אנשים אמידים, לא חסר לנו דבר. נראה
לי שהדברים הקשים ביותר בחיים הם: להעריך את מה שיש לך, לדעת
האם אתה מאושר, ולעשות את מה שעושה לך טוב. אני קורא שוב את
השורות האחרונות ונראה לי שאם אדם מעריך את עצמו ואת מה שיש
לו, אז הוא כבר מצא את אושרו, ולכן אוכל לומר שהדברים החשובים
ביותר לאדם הם להעריך את מה שיש לו ולעשות את מה שעושה לו טוב.
יחד עם זאת הרבה פעמים קורה לי שדווקא הדברים שעושים לי טוב,
בזמן מסוים יכולים לגרום עוול לאדם אחר. אם כך חשוב גם להתחשב
באדם שלידך בן אם זה בן/בת הזוג, הילדים או אדם זר לחלוטין.
לפעמים אני בודק את האושר בחיי לעומת אנשים אחרים ומי טוב מכך
יותר מהמשפחה הקרובה. ביום היפה הזה שבו "הושארתי" לנוח בבית
על ידי אשתי וילדי, ישבתי לכתוב דברים על אבי שנפטר לפניי
כחמשה חודשים. אבא שלי היה אדם משכיל והיה בעל תארים בתחום
החינוך והפילוסופיה, מורה וראש המגמה לחינוך גופני, עסק
ברפלקסולוגיה ושיאצו, והיה מאמן כדורסל בעל שיעור קומה. האם
היו לאבא שלי חיים מאושרים? בדבר אחד אני בטוח והוא שאבא שלי
רצה לנהל את חייו באופן שייסב לו את האושר הגדול ביותר האפשרי.
יום אחרי יום במשך שמונה השנים האחרונות של חייו, הוא ישב וכתב
את משנתו על "הניהול הקיומי באושר". אני לא יודע האם אבא שלי
היה אדם מאושר, אבל הדבר שהיה החשוב לו ביותר היה להעלות על
הכתב את תיאורית האושר שלו ולחלוק אותה עם כל מי שהסכים לשמוע.
כל זה היה נכון עד לגילוי מחלתו הקשה. בהתחלה הוא המשיך לכתוב
כהרגלו ואף העלה על הכתב את כל תהפוכות הנפש שעברו עליו בזמן
המחלה, אולם בהדרגה חל בו תהליך נוסף. אבא שלי היה אדם מאופק
מאד ברגשותיו. הוא כמעט ולא היה מתערב בענייננו האישיים ואף לא
מערב אותנו בענייניו הפרטיים. במשך כל חיי ראיתי אותו מזיל
דמעה רק לפני שהתגייסתי לצבא וגם אז לא היה כל כך ברור אם הוא
בוכה או לא. לאחר שעבר ניתוח להוצאת גידול מראשו החל אבא שלי
לבכות כל הזמן. בכל כמה דקות של שיחה, הוא היה פורץ בבכי קורע
לב כאילו נפרץ בו סכר שעלה על גדותיו. למרות שהוא קנה לעצמו
מחשב חדש, הוא הפסיק לפתע לכתוב ופשוט היה יושב בכורסתו, מאזין
למוסיקה ורואה טלוויזיה מבוקר עד ערב. כאשר דיברתי איתו והייתי
שואל לשלומו היה עונה לי "מעולה" ומתחיל לבכות. במבט לאחור
נראה לי שהוא התחיל להבין עד כמה שבריריים החיים יכולים להיות.