יום רביעי, 12/04/06
אתמול היה יום קשה במיוחד, מתיש במקצת.
לבלות את הבוקר עד הצהריים בצבא, לראות אותך, לראות את כל
המשפחה שלי, להרגיש כל כך הרבה דברים מנוגדים אחד לשני ביום
אחד.
והיום, להתעורר בחדר שלי, אחרי כל הרבה זמן שלא, לתוך הקדחת של
פסח.
לנקות כמו מטורפת את הבית, עם אמא שעומדת מאחוריי, משגיחה,
דואגת שכלום לא יישכח לפני שייגמר הזמן. ובאותו הזמן, להתחיל
גם לבשל, ההכנות לערב מתחילות.
לפעמים כשאני מבשלת, אני נרגעת, אני עסוקה במשהו הגיוני, משהו
שיש לו ריח, תחושה, טעם, מראה, משהו שלא יכול גם אם מאוד ירצה,
לצעוק עליי. ואז אני מתחילה לא לשמוע, לא לראות, אני שוקעת
בערבוב, בלישה, בתבלון, אפילו בהשגחה על הסיר/תנור.
אני נרגעת, פתאום הכול נהיה שקט סביבי.
ואז, הוא מגיע, הוא חזר מהעבודה ובאחת מעטה הזכוכית הדק שלי
מתנפץ, אני נהיית לא רגועה, רק מהצצה למבט שלו, אני מאבדת עוד
ועוד קור רוח, נהיית קופצנית, כל דבר שאומרים לי פתאום מזיז,
פתאום אכפת, פתאום מכעיס.
שבע איש היינו בארוחת הסדר, אחי+אשתו, אחותי, אני, אמא+אבא
וסבתא.
הייתי מעדיפה להיות אחת.

"מה נשתנה הלילה הזה, מכל הלילות?"

כלום, פשוט כלום.

מיד לאחר הארוחה, בערך בשעה אחת, נסעתי.
גיל הזמין אליו כמה חברים להרמת כוסית, ולאחר שקיבלתי תשובה
שלילית ממך, נסעתי אליו.
היה נחמד, הכרתי חברים שלו, שתיתי שתי כוסות יין.
ישנתי בחדר של אחותו.
לפני שהלכתי לישון עלתה לי מחשבה: "אין לי מקום משלי."