כבר אין לי כוח לחשוב, ונגמרו לי המילים לתאר מה עובר עליי.
הכל כואב לי, בכל מקום יש זכרונות,
כאילו שאני עוצרת לרגע ומביטה מהצד מה קרה באותו היום, באותו
הרגע והמקום.
מביטה על פניי ויכולה להבין מה הייתה ההרגשה, ככה זה בכל
פינה.
נמאס לי לבכות, כאילו שעכשיו הן לא מפסיקות, רק מגיעות עוד
ועוד ועוד ועוד.
אותו חלום שרודף אותי בכל לילה. מפחדת להרדם לא רוצה שזה
יגיע.
להחיות את אותו הלילה, להרגיש את אותו הלילה, להתעורר בבוקר
והדבר היחיד שהשתנה זה שהוא לא שם שוכב על ידי, הוא לא שם
מחייך לי.
לא רוצה להתחרט, אבל אני כן מתחרטת.
לא הייתי משנה כלום, לא הייתי מחזירה את הגלגל לאחור כי זה לא
היה עוזר, אבל כן, כן הייתי מעריכה יותר את הרגע, לא הייתי רק
חצי שם באותו החדר, הייתי מעריכה את הזמן איתו, את הזמן שאז
כאילו היה מושלם.
לא רוצה להשלים עם העובדה שהזמן פשוט תם, שהוא לא שם.
אבל לא,לא חושבת רק עליי ועליו, חושבת על עוד הרבה. גם עליך
ועליך ועליך, עליך, מצטערת שאני לפעמים רעה ולא נותנת לך להנות
מהרגע, מבטיחה שאני מפסיקה.
ועליך גם עוברת עכשיו תקופה קשה, תנוחי, תחשבי, תכעסי, תבכי,
בבקשה.
ועליך, די לתת לו לפגוע בך. סליחה שאני לפעמים כועסת ומעצבנת
אבל הוא לא מגיע לך, כך לפחות אני חושבת.
זהו, המילים סופית נגמרו וזה הדבר האחרון שלבנתיים רגשותיי
יכתבו.
אבל לא רוצה להודות שכן, אני מפחדת, אבל בינתיים נסתפק בזה
שאני פשוט מותשת.