"מה היה תחלתו של ר' עקיבא. אמרו בן ארבעים שנה היה ולא שנה
כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר אמר מי חקק אבן זו אמרו לו
המים שתדיר נופלים עליה בכל יום אמרו לו עקיבא אי אתה קורא
אבנים שחקו מים (איוב י"ד י"ט). מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר
בעצמו מה רך פסל את הקשה דברי תורה שקשין כברזל על אחת כמה
וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם מיד חזר ללמוד תורה. הלך הוא
ובנו וישבו אצל מלמדי תינוקות. א"ל רבי למדני תורה אחז רבי
עקיבא בראש הלוח ובנו בראש הלוח. כתב לו אלף בית ולמדה. אלף
תיו ולמדה. תורת כהנים ולמדה. היה לומד והולך עד שלמד כל התורה
כולה..."(אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ו ד"ה דבר אחר)

קשה, נורא קשה. איני יכול עוד. לפני שהגעתי לכאן, הפעמים
היחידות שטיפסתי על הר היו פרקדן על גבי אפיריון, ועכשיו אני
מרגיש כמו אחד ממשרתיי המסכנים, דוחף את הסלע הענק הזה במעלה
ההר. אוח, אני עומד להתמוטט. כל השרירים שלי תפוסים וכל גופי
כואב. מה כבר עשיתי שמגיע לי עונש כזה? והחום הזה, אף פעם לא
הבנתי את זה, אין בכלל שמש במקום הזה, רק אווירת בין ערביים
אפרורית, ובכל זאת תמיד נורא חם.
הנה אני מתקרב כבר לפסגה, ולדחוף, ורק עוד קצת, ו... הגעתי.
זהו אני בפסגה.
התמוטטתי ליד אחד העצים ועצמתי את עיניי. אסור לי לעשות זאת,
אני הרי חייב מיד ללכת ולהעלות שוב את הסלע שנפל. אזרתי כוחות,
קמתי והתחלתי לרדת באותה דרך טרשים ארורה שנגזר עליי לעוברה
לנצח.
כשהגעתי למרגלות ההר, הסתכלתי סביב, תר בעיניי אחר הסלע השנוא,
אך הוא לא היה בשום מקום. העפתי מבט למעלה וראיתי אותו שם. היה
משהו מאוד סוריאליסטי במראה הסלע המוכר, הכדורי במידה הקרובה
לשלמות ניצב באיזון כה מדויק על חודה של הפסגה הגבוהה ביותר של
ההר המקולל. דקות רבות עברו עד אשר יכולתי להסיר את עיניי
מהמחזה ההזוי, הייתי בהלם מוחלט. רק כשהתפכחתי, הצלחתי לעכל את
משמעות הדבר: אני חופשי! "שמעת את זה? זאוס", צעקתי לעבר
השמים, "אני חופשי!! חשבת שהעונש הזה יכלא אותי פה לעד, אבל
כנראה שלא העלית על דעתך שאני אצליח. אז הנה, הצלחתי. אני הולך
הביתה ושום דבר לא יוכל לעצור אותי!"
כל העייפות והכאבים נעלמו ופינו מקום לתקווה ולאושר. נמרץ ומלא
כוחות, החלטתי לעלות לפסגה עוד פעם אחת ואחרונה, בשביל להשקיף
על האזור, ולדעת לאיזה כיוון עליי ללכת. בדרכי במעלה ההר,
הזכרונות געשו בי בהמוניהם, כמו סכר שנפרץ פתאום ולא מסוגל
להתמודד עם שצף הגלים. "אשתי, משפחתי, חבריי, כל ממלכתי",
הרהרתי לעצמי, "בני הקטן היה בן שלוש שנים בפעם האחרונה
שראיתיו, היום הוא צריך להיות בן... אההה... כמה זמן אני פה?
תחושת הזמן אבדה לי עוד כשרק הגעתי לפה. מי יודע כמה זמן עבר,
ימים? חודשים? שנים? אבל מה זה חשוב, העיקר שאני חוזר. אני
אהיה כאודיסיאוס השב הביתה לאחר עשרים שנות נדודים אל אשתו
ששמרה לו אמונים כל השנים, אל בנו היקר ואל ממלכתו שציפתה לו
וחיכתה לשובו. הם באמת היו משהו מיוחד, סיפורי הגבורה האלה,
איך אשתו החזיקה מעמד עשרים שנה בלי להישבר מול עשרות הגברים
המבקשים את ידה והמשיכה להאמין בכל ליבה שבעלה חי. צריך כוחות
על בשביל להישאר חזקים ומלאי תקווה מול אותם הקשיים שחוזרים
יום יום. מעניין אם רעייתי היקרה עודנה מחכה לי? האם היא נצמדת
לחלון חדרה בתקווה לראות את אותו פרצוף מוכר? האם היא מצליחה
לדחות מעליה מחזרים רבים ועקשנים בעזרת אמתלות שווא? היא הרי
מלכה, יפה, מכובדת, מבית טוב. זה אשר ישאנה ישלוט על כל
ממלכתי. ללא ספק היא הוצפה בבעלים פוטנציאליים, כל אחד בטח
עשיר, חכם, גבור. ומי אני? בסה"כ נולדתי לבית המלוכה. היא בטח
נשאה בשנית, עגונתי הבוגדנית. בטח, באותה שנה שנעלמתי היא כבר
הכניסה גבר זר לביתי. ואותו אדם מחוצף, בועל אלמנתי בדם קר,
ללא כל בושה שם את כתר המלוכה על ראשו, את בני יקירי נישל וגרש
מהממלכה למען לא יסכן את כס שלטונו. או אולי גרוע מזה, הוא רצח
את ילדי המתוק, תינוקי הקט. שלח אל מעונו הדל שני בני בליעל
שפלים באישון הליל אשר ביתרו את גופתו, פילחו את מוחו והתעללו
בשארית גוויתו המסכנה עד אשר יעלה השחר. ואותו נואף מלוכלך,
בוגדני כנחל, תלה את אותם פושעים באשמת רצח בנו חורגו. והוא
ידיו נקיות, כשה תמים. ואודיסיאוס... אודיסיאוס יש רק באגדות.
החיים האמיתיים זה אלמנה צרורה שהולכת ושוכבת עם הגבר הראשון
שהיא רואה. עכשיו זה כבר אישי. זה לא רק הממלכה, זה לא רק
המשפחה, זה הכבוד העצמי שלי, זה אני מולו. אני אחזור עכשיו
ואראה לו מה זה! מה זה להתעסק איתי! קודם הוא, ואחר כך היא,
הזונה הארורה. אני אגיע לשם, אכריז על עצמי בתור המלך האמיתי,
אקח את השלטון ו... לא, זה לא ילך. הוא בטח יהרוג אותי ברגע
שיוודע לו על בואי, הרי הכח אצלו עכשיו. או שאני יכול להתערות
בעם ולעורר מרד מבפנים! כן, מרד! מרד זה... לא, גם זה לא ילך.
אין סיכוי שמישהו יאמין לי. וגם אם כן, למה שזה יצליח? למה שהם
בכלל ירצו אותי בחזרה? הוא בטוח מלך יותר טוב ממה שאני
הייתי..."
וכך, עם הגיעי לפסגה גיליתי שהאושר והתקווה נמוגו, נגוזו,
והתחלפו בייאוש ופחד.
הנה, אני רואה עכשיו את ביתי במזרח, כה קרוב ועם זאת כל כך
רחוק, כל כך חסר סיכוי, כל כך לא מציאותי. הסתכלתי סביבי לראות
שאף אחד לא מסתכל, התקרבתי אל הסלע, ודחפתי אותו בכל כוחי.
וכך, עם התגלגלו מטה מטה, נפלו להם גם עתידי, החופש, השינוי,
וכל הדאגות והפחדים הנלווים אליהם.
החיים שלי הרבה יותר פשוטים, להעלות את הסלע ולרדת למטה.
להעלות את הסלע ולרדת למטה. להעלות את הסלע ושוב ושוב ושוב...
זאוס צדק, הוא באמת כלא אותי פה לעד.