היא שכבה על מיטתה מהרהרת על חיה, על החברים שלה, על המראה
שלה, על האופי שלה ודעותיהם של אנשים עליה.
את החברים שלה היא לא כל כך אהבה, הם זלזלו בה, המעיטו בערכה.
היא הרגישה מנוצלת אבל ידעה להסתיר זאת.
לפתע צלצול הפלאפון קטע את הרהוריה והיא כהרגלה קפצה וענתה,
היא לא רצתה, זה היה אחד החברים שלה, אבל לא הייתה ברירה, היא
ידעה שאם לפלאפון היא לא תענה, צלצול הטלפון יגיע הביתה ואם
אמה תענה לא תהיה לה שום ברירה אלא לענות.
אז היא ענתה, ושכחה כבר על מה חשבה, ובכל זאת הייתה שמחה לדבר
עם חברה.
אחת כזאת שלא תפגע בה, וגם אם כן היא תדע להתנצל על כך, אחת
שאיתה היא לא מרגישה מנוצלת...
איתה עם החברה הדמיונית שעליה חלמה, שקטעה את מחשבותיה עם
צלצול הפלאפון הדמיוני, שנרדמה.