אני מזנקת ממקום ישיבתי על המיטה, רצה שלושה ארבעה צעדים,
הודפת את הדלת לכדי חריץ מתרחב, רצה החוצה עוד שני צעדים.
מפתיעה אותך, קופצת עליך. מחבקת אותך. אני אוהבת אותך, בעצם
שונאת... אבל אוהבת.
אבל לא, אני בעצם עדיין פה, יושבת על המיטה בוהה בדלת. עוד עם
כל הדפים ביד, מנסה להתרכז, לפקס את המחשבה. לא הולך לי. אני
חושבת על לפתוח קצת את התריס, שיכנס אור, אבל זה אומר שצריך
להישען קדימה. בוהה בחלון, בתריסים.
שומרת את זה, תזכרי, תזכרי הכל. את החדר הזה, אל תשכחי, הכי
מפחיד אותי לשכוח...
אני קמה, פותחת את החלון, מתיישבת עליו, רגל בפנים רגל בחוץ,
מסתכלת החוצה, מחבקת את הברכיים ועוצמת עיניים.
אני רוצה לבכות ואין לי סיבה, או שיש לי את כל הסיבות בעולם
אבל נמאס.
מנסה לחשוב על משהו טוב אבל לא מצליחה. אין לי כלום. שומרת
בבטן, והיא מתהפכת - בחילה.
הדמעות שוב עולות לעיניים. פעם חשבתי שיש גבול לכמה שבן אדם
מסוגל להכיל.
צועקת על עצמי, תשמרי את הידיים לעצמך, את סתם ילדה קטנה
ורגילה ובכיינית. החיים שלך בעצם משעממים, את סתם מגזימה.
בסדר, אני מסכימה עם עצמי, נזכרת לרגע באבא שכועס על חלונות
פתוחים כי יתושים לא מצייתים לתמרורי עצור.
בסדר, אני מסכימה, הכל פסיכולוגי, אז אני יכולה להחליט להיות
מי שהם חושבים שאני - אחרי הכל אני שחקנית.
אבל אם עוד פעם אחת מישהו ינסה להתאבד לי, אני אתמוטט.
וזה שמישהו חושב שאני לא יודעת לא משנה את העובדה שזה קרה או
שאני כן... ככה זה שחקנים נכון? אתה לא תקרא עלי... שאני
יודעת.
כן, אני שחקנית! אני יכולה הכל!
ואפילו לחיות את השקר של חיי... |