כל כך לבד שהבדידות כבר חסרת משמעות. כל כך לבד, שהגעתי למצב
שאני כותבת לך מכתב, למרות שמזמן הבטחתי שלא אעשה את זה יותר.
אבל את, דמות מהעבר שלי, ואין לך עתיד, ואת המכתב אני לא אשלח,
כך שלא תוכלי להכאיב לי שוב, או לאכזב אותי.
אז אני יכולה לספר לך, שלמרות שעברו שנתיים וחצי מהפעם האחרונה
שראיתי אותך, אז ברחת באלגנטיות מהאולם, בלי להפריח לי אפילו
נשיקה לשלום. ולמרות שעברו שלוש שנים מלאות מאז שענית בפעם
האחרונה לאחד מהמכתבים שלי. אני עדיין נזכרת בך מדי פעם. ובדרך
כלל לחיוב.
אבל את, זה לא העניין עכשיו, כי את פגעת בי, ובך אני לא רוצה
להיזכר כשיש לי כזו תחושת בדידות. את יודעת בכלל איפה אני
לומדת? או מי החברות שלי? במה אני עוסקת? את יודעת בכלל כמה
משברים עברו עלי? או כמה אני לא את, ולא דומה לך???
עד היום אני לא מבינה, למה בתור אישה בוגרת, הכאבת לי כל כך.
אמרת לי שאני כמו אחות קטנה בשבילך, אני לקחתי אותך ברצינות,
ואת... בכלל לא התכוונת. רציתי לכתוב לך פה על מה שקורה לי
כיום, על הבחורים שסובבים אותי (לא, לא שלושים אלף כמו שהבטחת,
רק שלושה, וגם הם לא מעריצים אותי, אלא סתם נמצאים בסביבה
ובראש שלי, ולפעמים גם על המיטה שלי, אבל לא קורה כלום כי אני
פחדנית מדיי), המחשבות בראש שלי, הלימודים שאני לא מצליחה בהם,
והחיים בכלליות. לא, לא תכננתי להתעניין בחיים שלך, הרי מעולם
לא הסכמת לשתף אותי בהם, אפילו את שם משפחתך המקורי לא העזת
לומר לי. אכן, שמרת על מרחק. ללא טלפונים, ללא מילים חמות
במכתבים, מבחוץ דאגת שתהיה לנו מערכת יחסים נורמלית של
מורה-תלמידה, ומבפנים, רק אלוהים יודע מה חשבת עלי ולמה גרמת
לי לסבל נורא שכזה. היום אני רואה את הכל בבירור, את החסרונות
שלך לצד אלפי יתרונותייך, אבל אז, הייתי ילדה קטנה, בת אחת
עשרה, ולא יכולתי להבין, למרות שהיה נדמה לי שאני מבינה את כל
העולם.
אני מרגישה שהמכתב הזה מאוד מבולבל וקשה להבנה, בדרך כלל כתביי
ברורים ומסודרים כידוע לך, אך מכתב זה הוא פרץ מילים בתוך סערת
רגשות לא ברורה שאינה קשורה דווקא בך (אל תחמיאי לעצמך עד כדי
כך). ייתכן שאני זכורה לך כתלמידה חרוצה עם בעיות חברתיות
שנקשרה אלייך מעט, ייתכן שאינני זכורה לך בכלל, את נותרת, פצע
עמוק בתוך ליבי, עם רגעי חום, הוקרה ותודה, אך גם עם הרבה
ריקנות, ואי הבנה.
את זוכרת את ימי ראשון? היינו מסיימות באותה שעה והיית נוסעת
הביתה בקו 61, הייתי מלווה אותך לתחנה ומחכה איתך לאוטובוס,
אלו היו דקות שחיכיתי להן כל השבוע, דקות שבהן שאפתי לקרבי את
חיוכך המקסים ונשמתי אל תוכי את דברייך. צעירה נמרצת מאוד
היית, ואני קיויתי לגדול ולהידמות לך, בסתר ליבי, אני עדיין
מקווה לכך.
וימי שישי? אותם את זוכרת? היית מורה תורנית בחצר האחורית של
בית הספר, פעם בשבועיים, ואני הייתי באה לארח לך חברה, לעיתים
היו באות הבנות מכיתה ד' שרצו כל כך שתחנכי אותן בשנה הבאה,
ואת היית מחייכת אליהן ואומרת שתשארי איתנו, הצבעת אלי ושאלת
אותן "איך אני יכולה לעזוב כיתה כל כך טובה?". היו פעמים שאחת
מחברותייך המורות הייתה באה לארח לך חברה, אז הייתי נעלבת
ומתרחקת מהמקום באכזבה מרובה. בשתיקה. לא שמת לב אז שהתלות שלי
בך לא בסדר? אולי כן שמת לב, אבל לא ניסית לנתק את הקשר,
וכשהוא נותק בפתאומיות תהומית, נפגעתי בצורה כל כך קשה.
את זוכרת את הרגע ההוא בטקס? אולי לא. כל כך קיויתי שתגיעי
לטקס, לראות אותנו מסיימים, אנחנו, הכיתה שלך, שבשבילי נשארה
במשך שלוש שנים הכיתה שלך, למרות שהיו לנו מחנכות אחרות. רציתי
שתראי את כולם, לא רק אותי, וידעתי שהרבה אנשים רצו שתהיי שם.
ידעתי גם שמגיע לך לעלות עם שאר המורים לבמה, ולקבל כמוהם מתנת
פרידה, הרי את נתת לנו יותר מהם, את לימדת אותנו לחשוב,
ולהתפתח עצמאית, להיות אובייקטיבים ודמוקרטיים, את הראית לנו
שהעולם הוא בידיים שלנו, קטנות ככל שיהיו. ולטקס, את הגעת בין
האחרונים, רגע לפני שהיינו צריכים להיכנס, כולם צבאו עלייך,
ואני שלא ראיתי אותך במשך יותר משנה (את בכלל זוכרת את הפגישה
המקרית ההיא בקופת החולים? כשאני הייתי חולה ואת היית בהריון?
אני מניחה שלא), כל כך רציתי לחבק אותך ולהודות לך על שהגעת,
אבל לא יכולתי, לא לידם, הם היו הכיתה שלך, ובתוכם, הייתי סתם
עוד תלמידה. התיישבת בשורה הראשונה, אנשים עלו לאט לאט לבמה,
על פי שמותיהם, קיבלו את ספרי המחזור מהמחנכת שלנו דאז, נשקו
לה, ועברו ללחוץ את ידיהם של שאר ה"מכובדים". רגע לפני שעליתי
לבמה הבטתי במחנכת שלי, והבטתי בך, עברה בי בראש המחשבה ששתינו
יודעות, שזו אמורה להיות את שם ולא היא. והמחשבה הזו עברה בי,
עם כל הכבוד והאהבה שרחשתי לאותה מחנכת נהדרת, שלא באשמתה,
תפסה את מקומך. אולי את חשבת על דברים אחרים, אני לא יודעת,
אבל בי עברה הרגשה שהמחשבה שלנו זהה. עליתי לבמה. עברתי את סבב
לחיצות הידיים ונבלעתי מאחורי הקלעים עם השאר.  נשארת לצפות
בהצגה שלנו, הרי בשבילה באת, היא הייתה מוצלחת, אני פישלתי,
הייתי לחוצה, וגם כך משחק אף פעם לא היה הצד החזק שלי. בסופה
של ההצגה, בהשתחוות האחרונה, ראיתי את המבט ההוא בעיניים שלך.
מבט מתחמק. כזה היה בוודאי המבט שלך, עם כל מכתב שלי שפתחת
במשך אותן שנתיים-שלוש. כשכולם הלכו אל מאחורי הקלעים, לשוב
לבגדיהם, אני רצתי החוצה במכנס מזעזע של שנות החמישים כדי
לפגוש בך לפני שתספיקי לברוח, וזה לא שלא ניסית. "היתה הצגה
מאוד יפה" אמרת לי, התחלנו לגבב שטויות מהירות בתוך הקהל השוהט
החוצה בקולי קולות. המשפט האחרון שאני זוכרת, מאותה שיחת בת
שלוש וחצי דקות, הוא "אולי תבואי אלי איזה יום בחופש", ואני
נפרדתי ממך בחיוך, נתתי לך להבלע בין שאר ההמון, ולהתחמק אל
מכוניתך, במחשבה, שעוד ימים אחדים, אמצא דרך לסוע עד אלייך,
שגרה פתאום כל כך רחוק, ואבלה איתך יום שלם של השלמת חוויות
מהשנתיים האחרונות. אופטימיות של גיל שלוש עשרה. ילדות.
את הפחת בי תקוות שיום יבוא והילדות תגמר, וביום ההוא אני לא
אהיה עוד ילדה מושפלת ולא מקובלת שלועגים לה, אלא נערה שכולם
נמצאים בסביבתה בשל שנינותה הרבה, חוכמתה ובגרותה. שכחת לספר
לי, שבתור נערה איאלץ להיות בוגרת גם בתחומים אחרים, ושבגרות
אחת לא תלויה בשניה. שכחת לספר לי שאהבה זה לא הדבר שקוראים
עליו בספרים, זה גם אי נוחות, לחצים, מתחים, והרבה בולשיט,
שבסופו של דבר, חסר כל משמעות. שכחת לומר לי שהפסימיות שלי
תזיק לי במהלך כל החיים ושעלי להשיל אותה מעלי. חשבתי שהיא
תנשור לבד. שאנשים לא יפחדו ממנה ובגללה יותירו אותי לבד
בתיכון בדיוק כמו בביה"ס היסודי. ההבדל בין היסודי לתיכון הוא
שביסודי עוד חלמתי על כך שכשאגיע לתיכון הכל ישתנה, בתיכון
השלמתי עם הכל. היום אני כבר לא כזו, היום אני אופטימית, ורוב
הזמן גם מאושרת, אבל הייתי צריכה לעבוד הרבה על מנת להגיע לכך,
לשנות את עצמי במאה שמונים מעלות. ועזרו לי, אני מודה, אבל את
לא היית שם, לא בכדי לעזור ולא בכדי לראות.

אם את קוראת את המכתב הזה, האפשרות היא אחת מן השתיים הבאות,
הגעת לאתר "במה חדשה" ונתקלת כדרך אגב (או אולי עלתה בך המחשבה
למצוא אותי באתר של יוצרים? לא סביר להניח, אבל תמיד נחמד
להשלות את עצמי) בשמי, שהזכיר לך נשכחות, והגעת אל הדף-יוצר
שלי, וראית את המכתב הזה, וידעת - שהוא מופנה אלייך. אפשרות
שניה היא שמכר שלך, או אולי אפילו תלמיד שלך, נתקל ביצירה, וחש
קשר מוזר בינה לבינך, בגלל שהדמות שלך, שמתוארת פה בפי הזכירה
לו אותך. ואם את קוראת את המכתב הזה, אני אשמח לאות חיים ממך,
שיאמר לי, שהוא לא נכתב לשווא.
נחזור לנושא, אין בי טינה כלפייך, למרות שזה נראה שכן, היום
אני כבר מודעת לכך ששגיתי בנתתי אמון רב כל כך בזר, ובפיתוח
תלות, שאיננה הדדית. הייתי ילדה - זה התירוץ שלי, אבל תירוצים,
לא עוזרים. לפני זמן רב יחסית, כתבתי עלייך שיר, לא מוצלח
במיוחד, הנה הוא:


לי - את

את אמרת יהיה בסדר
והלכת, שיקרת, רימית
נותרתי כאן שבורה
ואת, לא חזרת,
לסדר, את הפיסות
שנשרו ממני כאשר נשברתי.

את אמרת שיש לי שכל
ושיש בי כישרון,
ואני לך האמנתי
ראיתי את עצמי
באופן חיובי,
והלכת, שיקרת, רימית,
הותרת אותי ללא מדריכה רוחנית
ללא עזרה נפשית
בלעדייך.

הראייה העצמית שלי
נשתנתה לרעה
זמן כה רב,
כזו, היא הייתה
כי את לא באת, להחזירה
לקדמותה.

רק עכשיו, כשגדלתי
התבגרתי, השתפרתי
למדתי לאהוב את עצמי
דרך העיניים שלי
ולא דרך עינייך שלך,
כי הלכת, נטשת, זנחת
וממני לא נפרדת.

היית המדריכה הרוחנית שלי
העזרה הנפשית שלי,
זמן רב אחרי שאכזבת
במשך הילדות, האשליות
ועכשיו התבגרתי, לכן
אומר לך תודה
על שום דבר,
תודה
ושלום
וביי.




-מוקדש לך מכל הלב, מורתי האהובה, שאף פעם לא תיזכר במוחי
כמורה אלא כידידה ומדריכה רוחנית שעזרה לי להילחם אל מול תחנות
הרוח, להישאר חזקה בעמדתי, לומר תמיד את מה שאני חושבת,
ולהיפגע עד בלי די-