בספטמבר השנה יצאה משלחת מהשכבה לפולין.
אני לא הייתי בין הטסים.
למרות זאת כתבתי את הקטע הבא,
ולמרות שזה היה מזמן וזה נראה מאוד טיפשי
זה עדיין מחלחל בתוכי וגורם לי להרגשת עצב.


בחזרה לפולין-
בשורות נעמדנו בכניסה למקום האכזר,
הקור הנורא שהיה, כאילו חזר.
אנחנו בשכבות מכוסים,
הם היו פה רק עם כותנת פסים.
אנחנו נכנסים כדיי לראות מה היה,
הם נכנסו כי להם המוות חיכה.
מציאות, אהבה, משפחה וחיים,
נעלמו תוך דקה כאילו לא היו קיימים.

הלב פעימה החסיר,
נשיפה לא יצאה לאוויר.
חיים במהירות נגמרו,
אנחנו פה בשביל שלא ישכחו.
השעון צילצל ואני התעוררתי,
לטיול הזה, לא לצאת, החלטתי.
אך גם אם אני לא שם מניפה דגל,
אני זוכרת את מה שהיה, הרוע והסבל.