"גבירותיי ורבותי, מדבר הקברניט שלכם. טיסה 4323..."
בשבוע האחרון הוא דמיין בראשו את הרגע הזה אין סוף פעמים. הוא
ראה איך הוא יושב לידה במושב השמאלי, ליד המעבר, מביט מידי פעם
בעיניה הכחולות המפוחדות. הוא פנטז לעצמו את הרגע הזה. איך הוא
מוביל אותה למערה שלו העשויה אלומיניום תעופתי, איך היא מביטה
דרך החלונות הקטנים על הכנפיים המוזרות שתלויות על פסל הציפור
הענק, איך היא מתפעלת לראות את הציפור הענקית הזאת שהיא יושבת
בה נגררת מכבדות לאורך המסלול האפור. איך היא תגיב כשהיא תבין
שהיא טסה במהירות דמיונית מעל לראשי ההרים המושלגים?
הוא חייך לעצמו בסיפוק. האם היא תזיל דמעה?
הוא ייקח אותה לבית המשפחה שלו בעמיקם. גם שם, היא תמשיך
להסתכל בו בעיניים מעריצות עד שהוא יוביל אותה לאט לאט לתוך
המאה ה21. היא תהייה תלויה בו בהתחלה כמו תינוקת, אבל מה
שבטוח, כמו ילדה קטנה, היא תהייה מאה אחוז שלו.

הזיכרון של המאה ה21 כאב לו. פעם אחרונה שהוא ראה אותה שם זה
לא כל כך הלך. בעצם הוא עצמו הרגיש מאז מבולבל.  הוא לא היה
טוב בלהבין את הלב, הוא לא הבין עד הסוף מה בדיוק השתבש
ביניהם. במקום שהוא עמד כרגע כבר לא היה ברור לו אם זאת הייתה
היא או רק מישהי שדומה לה כשתי טיפות מים.
הוא הכיר את ארנמיקה כשיצא לחילופי סטודנטים בטרונטהיים,
נורווגיה. היא הייתה כל מה שבחור ישראלי חולם עליו במשך השרות
בשטחים. בלונדינית, ירכיים מוצקות, בטן קצת מלאה יותר ממה
שרואים במגזינים, עיניים כחולות ונוצצות, אופי פתוח וחיוך
כובש. הוא נמשך אליה כמו פרפר אל הזוהר הצפוני. עד כמה שהוא
הבין באותה תקופה, גם היא נמשכה אליו. ריקוד החיזור האיטי שלהם
התקדם לאט כמצופה משני סטודנטים לפיזיקה תיאורטית. חיוך מבויש
בקפטריה. שיחות קצרות בדרך למעבדה. ארוחת צהרים על הדשא ביום
שמש מקרי, ולבסוף, אחרי היסוסים רבים, הזמנה מצידו ללכת יחד
לחגיגות אמצע הקיץ בסוף השבוע. היא, בהיסוס, אמרה לו לבסוף
שהיא נוסעת לשם, אבל עם מישהו אחר.
בסוף השבוע הארוך הוא חזר למעבדה להוציא את תסכוליו על מונה
הפוזיטרונים.
"היא לא מבינה אותי", הוא בכה בלב שבור, בעצם אף אחד לא הבין
אותו, כך נדמה לו, בעיקר לא צמד המנחים שלו במכון וויצמן.
"כל ילד יודע שאינשטיין קיבע את המונחים 'מסה', 'אנרגיה', ו
'זמן' בתוך נוסחה אחת. ולכן שום אנרגיה לא יכולה להיעלם ושום
חומר לא יכול לנוע מהר יותר ממהירות האור."
"אבל מצד שני" הוא המשיך בפעם האלף את הרצאתו המדומה "חישוב כל
כמות החומר שיש בעולם פלוס חישוב המרחב שהחומר הזה תופס ביקום
מחייב לראות שיש הרבה מאוד חומר שעבר מרחק הרבה יותר גדול
ממהירות האור מאז ימי המפץ הגדול"
הוא קפץ לעבר השולחן הנטוש של המרצה. "אני יודע איך אתם
מסבירים את זה. אתם מדברים על 'סינגולריות', זמן קצר,
מיליארדית של מיליארדית שנייה, שבה חוקי הפיזיקה 'לא תפסו'.
תקשיבו אלי, אני אומר לכם "בול שייט". יש הסבר אחר. וכמו תמיד
ההסבר הנכון הוא הרבה יותר פשוט."
הוא פנה לעבר הלוח, עשה כאילו הוא מוחק אותו והמשיך לדבר לעבר
המעבדה הריקה.
"הזמן הוא לא ליניארי. הוא לא הליכה על קו ישר שנמתח מיום
בריאת העולם ועד היום. מה שאתם חווים כזמן ליניארי זה רק היטל
למימד אחד של הזמן האמיתי. זו פשוט אשליה אופטית, חוסר תפיסה
בגלל מגבלות המוח האנושי. לחשוב על זמן כציר יחיד זה כמו
להסתכל על צל של עץ ולהגיד 'תראו כל העצים בעולם שטוחים'. הזמן
הליניארי הוא בסך הכול הצל של הזמן המורכב."
הוא עצר לרגע. "הזמן הפיזיקאלי הוא בין חמישה ממדים. זה כמו
כדור שתופח ומתרחב לכל הכיוונים אך באותה העת מעטפת הכדור
מתפשטת ומתקפלת חזרה לתוך הפנים של הכדור."
"אז למעשה אתה אומר שאפשר לחזור אחורה בזמן הליניארי אם
מתקדמים במימדים האורטוגונלים האחרים של הזמן?" הוא זכר אותה
שואלת בהערצה.
"כן" הוא צעק לעבר האולם הריק. "כמו שמטוס יכול להשיג מכונית
שנוסעת לאורך כביש ישר. מה שאתם תראו זה רק את ההיטל של הזמן
שכאילו זז לאחור. זה כמו שמי שמתבונן בצל של מחוגי שעון
המתקדמים במעגלים יראה רק קו בודד הנע קדימה ואחורה".

הוא התיישב לרגע על אחד הספסלים הריקים. הוא זכר איך היא שאלה
אותו: "אז מה עם פרדוקס הסבא? אם אני יוצאת למסע בזמן והורגת
את סבא שלי האם אני אהיה כאן בכלל כדי לצאת למסע הזה?"
היא לא הבינה את התשובה, "Come on, זה כמו כל המערכות מרובות
הפרמטרים שחקרת בתואר הראשון. המערכות האלו תמיד מתייצבות על
מינימום מקומי. גם אם תשני דרסטית את הערך של חלק מהמשתנים
המערכת תזרום לאותה נקודה בדיוק. זה כאילו שזרקת סלע לתוך אפיק
של נהר. הנהר תמיד יעקוף את הסלע וימצא את דרכו אל הים. אם
תחסלי את סבא שלך אולי שניכם לא תהיו קיימים אבל זה לא ישנה
ליקום להשתנות במעט כדי להגיע בדיוק לאותו מקום"

המנחים בוויצמן לא הבינו אותו. הם אף פעם לא חשבו שיהיה לו
האומץ לשחק עם תותח הפוזיטרונים, אלא שהפעם היה לו סוף שבוע
ארוך במעבדה לפיזיקה מולקולארית הכי טובה בעולם.

הוא רכב לצידה לאורך העמק. קרחון גדול סגר את האופק מצפון. הוא
מצא אותה הרבה יותר מהר ממה שהוא חשב. השיער של ארמניקה, השיער
הגולש, הגוף הגמיש שלה, המבט. היא הייתה יפה כמו אתמול כשהיא
חייכה אליו בקמפוס. הוא הבחין איך הירכיים המוצקות שלה עוזרות
לה להחזיק את עצמה על הסוס הפראי. זה הדליק אותו. הוא ידע שהם
בסוף תקופת הקרח הראשונה. הוא לא תאר לעצמו כמה השבט חי ברווחה
ובהרמוניה. הוא הכיר הרי ציידים מלקטים מערוץ המדע בטלוויזיה.
הוא ראה אותם שורדים בקושי את החום בקלהרי. הוא אף פעם לא העלה
על דעתו כמה אוכל ופנאי יש לשבט ניאוליטי שחי בערבות פוריות או
במישורי החוף.
הוא הרגיש שהוא מתאהב בבלונדינית החזקה שלו בדיוק כמו לפני
יומיים. "יומיים?" הוא חשב לעצמו, האם עברתי בעצם 20,000 שנה.

התופים רעמו משעות אחר הצהרים. שעות ארוכות כל השבט ישב ללא
נוע והקשיב להלמות הקצב. הם ישבו כולם במעגל, נותנים להלמות
התוף להיספג בתוך גופם ולהטעין אותו באנרגיה מקודשת. ואז, ברגע
אחד, כשזרח הכוכב במקום שבו הייתה אמורה לשקוע השמש, הם קמו
כולם ונתנו לכל האנרגיה שהצטברה בגופם להתפרץ בטרנס סוער. הוא
הביט בעצמו משתאה כיצד הוא מתנועע כמעט ללא שליטה. איך ידיו
ורגליו עולות כלפי מעלה ופוגשות את האדמה במקומות לא צפויים של
אושר בלי כאב. הוא ראה מסביבו רק אנשים יפים שרוקדים את שיא
הקיץ, שחוגגים את היום שבו השמש מסרבת לישון. כשהיא נפלה על
הקרקע באפיסת כוחות הוא ניגש אליה. הוא הביט בגופה הלוהט. ביד
מהססת הוא הסיט קצוות שיער שובב שכיסתה את עיניה. הוא נשם את
ריחה קרוב כל כך, ואז בהיסוס קל הוא חיבר את שניהם אל קצה
צינור הפוזיטרונים הנייד והחל לכוון את הכפתורים.

"הלכת דרך ארוכה, עד שהגעת אלינו" אמר הצ'יף והתבונן בו משחק
עם המתקן המוזר. "ענית על שאלות רבות שרוב בני האדם אפילו אינם
שואלים. אתה בהחלט איש משונה אבל חכם ונבון. דבר אחד בכל זאת
לא הבנת. ארמניקה באה והולכת, לפעמים איננו רואים אותה ירחים
רבים. היא הייתה התקווה שלנו ותהיה אם קדמונית או פרח באופק
שלא חצינו. אולם דבר אחד אפילו ארמניקה לא יכולה לעשות - היא
לא יכולה להיות בעת ובאותה אחת פעמיים באותו הזמן."
הציף נשף נשיפה ארוכה ממקטרת ארוכה. הוא הרגיש ריח חריף של
צמחי בר ואיך מיד אחר כך חושיו מתערפלים. הוא שכב על האדמה רגע
ארוך מאוד, הוא לעולם לא הרגיש כמה זמן בדיוק.

"גבירותיי ורבותי, מדבר הקברניט שלכם. טיסה 4323..."
הוא שמע קול צלול וברור מדבר אליו מתוך ראשו, מבין האוזניים.
הוא שלח מבט החוצה דרך החלון הקטן. קירות הטרמינל הבריקו באור
אחרון. הוא הביט למטה. כדור הארץ נראה תלוי מתחתיו מוקף בעננים
אדומים, שונה במשהו ממה שהוא זכר מבית הספר. זרוע ארוכה של
תחנת החלל הבין-לאומית נמתחה לעבר האופק השחור. אחרי כמה דקות
ארוכות  החלו קירות הטרמינל להתרחק לאט. הוא הביט בעיניים
הכחולות של ארמניקה שישבה לצידו. היא הסתכלה עליו במבט בוחן,
ארוך קצת יותר משניה. הוא שם לב שלראשונה זה עשר שנים עיניו
דומעות. רגע לפני שהוא ניתק ממנה את מבטו הוא שם לב. היא
מחייכת לעצמה בסיפוק.