ליבי נשבר בכל רגע בו אני מעלה את התמונות האלו.
הן של הילדים הרזים המתחננים לאמא, המבקשים מאנשים חסרי לב
להחזיר להם את הברירה הטבעית שבלחיות.
אני לא שוכחת אף לא לרגע מה התרחש לפני שישים שנה. אני מזכירה
לעצמי שאני בת מזל שלא עברתי את הייסורים שחוו שם בני עמי ובני
משפחתי הרחוקים. התמונות הקשות האלו שמקימות לתחייה את הרוע
האנושי של אנשים שחשבו שלהם הכוח להחליט מי יחיה ומי ימות,
שהחליטו בהינף יד מי יוותר ללא בית וללא לב.
הרי מי יכול להישאר הוא עצמו לאחר שנחשף לכל כך הרבה רע?
רגעים צפים בי כאילו הייתי שם פעם, כאילו הסתכלתי לאנשים האלו
בעיניים ואמרתי להם, לא! לא אותי, לא את אמא, לא את אמא שלי.
איך אוכל בכלל להמשיך רגע אחרי ללא אמא? ואני צועקת, די, אבל
הם לא מקשיבים, כאילו יש בי איזה נגיף רע שהופך אותי לזרה,
לשונה, ללא בת אנוש בדיוק כמוהם. וכך הם עוברים אדם אדם - 6
מיליון, ואני לא שוכחת. אני לא יכולה לרגע להשאיר את כל זה
מאחור כי אין דבר שגורם לליבי לפעום חזק יותר או לעיניי לדמוע
כשאני נזכרת באותה אישה שסיפרה שראתה איך תינוקה נחתך לשניים
על ידי נאצי יהיר שחשב שלו הכוח. אני מזכירה לעולם את מה
שעברנו, כל אחד מאיתנו, בתור יהודים
אני לא שוכחת לרגע, ואני עדיין כאן.